their understanding of the world has come primarily from digital sources
Surrounded by digital media and technology-enhanced texts of all kinds, these students have developed specific skills and knowledge to read, understand, and create these texts (Pinker 1994). Faculty who teach these students, however, may have difficulty reading and understanding these texts.
הטענה הבסיסית כאן אינה אלא גלגול של הטענה של פרנסקי בנוגע לילידים דיגיטאליים. מפני שדור האינטרנט גדל עם הכלים האלה, הוא רואה את העולם אחרת מהדורות שבאו לפניו. המורים, שגדלו בתרבות ליניארית, אינם מצליחים “לקרוא” את העבודות של הסטודנטים מפני שהעבודות האלו דיגיטאליים, מולטי-מודאליים, ועוד:
Many faculty members developed their writing skills in a print world where text took the conventional form of paragraphs on a page or was packaged as a book or an article, a story or a novel; its production was typically conceived of as a solitary act. Consequently, their previous experiences with and understanding of text are quite different from that of the N-Gen student, which may lead to profound misunderstandings. When instructors perceive linear, print-based texts as a benchmark, the N-Gen’s texts may, at first glance, fall quite short. However, these digital texts do not necessarily lack style, coherence, or organization; they simply present meaning in ways unfamiliar to the instructor.
אני מניח שיש מידה לא קטנה של צדק בקביעה שמרצים בקולג’ים אינם רגילים להעריך עבודות שחורגות מהפורמט המסורתי של קובץ טקסט מודפס. אבל אין זה אומר שסרט שסטודנטים מכינים בעזרת הטלפון הסלולארי ומעלים ליו-טויב בהכרח יהיה סרט טוב. נדמה לי שמרצים רבים מוכנים לקבל עבודות שמשלבות את השימוש בכלים דיגיטאליים, אבל הם יעריכו את העבודות האלו על פי איכותן, ולא על פי הכלים שבהם הוכנו.
הווארד סלפקוב הוא בלוגר חינוכי קנדי שמלמד פרחי הוראה במספר קולג’ים קטנים. במאמרון חדש סלפקוב כותב שהוא הסכים ללמד קורס שהוא חדש עבורו – קורס על אוריינות. הוא כותב שתחילה היה מוזר בעיניו שעוד לפני שהם ילמדו מתודולוגיה, פרחי ההוראה ילמדו על אוריינות. אבל אחרי הרהור, הוא משנה את דעתו. הוא מסביר:
I have spent too many years in staff rooms not to pick up on the fact that there are an awful lot of teachers who don’t read. They can read and write, in other words they have language facility, but according to the definitions I have read of literacy, they are not literate themselves.
פרחי ההוראה של סלפקוב הם מדור האינטרנט. לו פרחי ההוראה האלה היו אורייניים בכלים דיגיטאליים למיניהם, ורק המעיטו לקרוא ספרים (כפי שטוענים מחברי המאמר ב-Innovate) היה זה בעיני מצב עצוב, אבל מצב שאיתו אפשר להתמודד. לצערי, נדמה לי שסלפקוב צודק – העדר הכישורים האורייניים שלהם הוא גם בתחומים המודפסים המסורתיים, וגם בתחומים הדיגיטאליים החדשים.
באמת כמו שציינת הבעיה העיקרית במערכת החינוך היא שהתלמידים מגיעים מהדור הדיגיטלי ואילו המורים מן הדור הישן.
לכן המוסדות להשכלה גבוהה חייבים לשלב בהוראה לגיל הרך, הוראה באמצעות האינטרנט, המחשב, ואולי אפילו משחקי מחשב.