Presenting subject matter to learn online inside of a curriculum or one of its courses causes extra steps for learners and teachers go through to find that subject matter.
But when curriculum makers and aggregators make their users drill down into through curriculum to lecture to chapter before getting to the meat webpages of the subject matter, the benefits of open source and open content are pretty well lost. Putting curriculum materials online without making their knowledge assets findable on their own degrades the quality of learning. After all, can we suppose that curriculum makers will create a better frog page than the San Diego Zoo has?
כזכור, אני מתייחס כאן למאמרון שהתפרסם לפני חודש. ומה גורם לי לעשות זאת דווקא עכשיו? לפני שבועיים בראק פרסמה עוד מאמרון בו היא מרחיבה את הביקורת שלה ונוגעת בנושאים כלל תרבותיים. בראק כותבת על פרשת Climategate – חשיפת המכתבים של מדעני האקלים שלכאורה ניסו להשתיק ביקורת בקהילה המדעית כלפי הדעה הרווחת על התחממות כדור הארץ. בראק כותבת שחשיפת המכתבים היא חלק מתהליך של דמוקרטיזציה שנובעת מהשקיפות של הרשת, תהליך שמכרסמת במומחיות (הלא דמוקרטית, כנראה) שמסננת את המידע שמגיע אלינו. במידה מסויימת היא צודקת, אבל קשה לה לעצור, ודי מהר היא גולשת במדרון החלקלק שמוביל אותה להכללות בעייתיות. היא רומזת, למשל, שהעובדה שמדענים הסתירו מידע היא עדות לכך שהטענות על התחממות כדור הארץ מופרכות. אבל אין קשר סיבתי בין השניים. יכול להיות שההתחממות איננה עובדה מוכחת, אבל הנסיון של חוקרים למנוע פרסום של דעות אחרות איננה מוכיח את זה.
וכמובן שבראק ממשיכה ומוצאת קשר לחינוך. לפי דעתה, גם החינוך צריך לעבור את אותו התהליך של שקיפות שמתרחש כעת בקהילה המדעית:
Education has not yet let the transparency of emergence operate for its online materials much at all. Most digital learning stuff is still controlled by businesses that pay elites to structure it by grade, standard, curricula and that keep it behind pay-for-it walls.
In the future will selected scientists continue [to] “write the book” by judging their peers? Or will every shade of opinion compete in the open network where the most respected ideas will rise to prominence?
האמונה של בראק ביתרון של מנוע החיפוש והאופטימיזציה שהיא מאפשרת כדי להבליט חומרים אלה או אחרים מעוורת אותה למטרה הבסיסית של החינוך. אפילו אם טענתה ש-“רוב חומרי הלמידה הדיגיטאליים” נמצאים בשליטה של חברות מסחריות היא נכונה, לא ברור שיש לשליטה הזאת קשר למה שאמור להתרחש בבית הספר. כל מערכת חינוכית מנסה לארגן את חומרי הלמידה שברשותה כך שהם יתאימו ליכולות של שכבות הגיל השונות ולתכניות הלימודים. החינוך, הרי, איננו סתם מציף את הלומד בעוד ועוד מידע ואומר לו לעשות סדר בבלגן. הוא מבקש לסייע לו בארגון הזה. בשלב הזה של החיים שלהם, רוב התלמידים שלנו אינם מסוגלים לקחת את הזרם הבלתי-פוסק של פריטי מידע שמגיע אליכם ולארגן אותם לתוך מבנים קוהרנטיות של הבנה. בדיוק בשביל זה (ולא כדי לבחון אילו פריטי מידע הם זוכרים) קיימת המערכת החינוכית. הכמות האדירה של פריטי מידע שעומדת לרשות החינוך היום היא ללא ספק ברכה. אבל לחשוב שאין צורך במערכת חינוכית שמתווכת בין הפריטים האלה לבין הלומד מצביעה על חוסר הבנה בסיסית בנוגע לתפקיד של המערכת הזאת.
ומשעשע שהדוגמא שלה – קליימטגייט ממחישה ביתר שאת עד כמה ההקשר חשוב ועד כמה פיסות מידע תלושות מהקשר יכולות להוביל למסקנות לא נכונות.