להאוורד ריינגולד מעמד של כבוד כאחד החלוצים החשובים של קהילות אינטרנטיות. עבור רבים (ואני מביניהם) ספרו משנת 1993, The Virtual Community היווה הצצה מעוררת תאבון לתוך הקסם שבתקשוב. בשעה שרבים ראו באינטרנט טכנולוגיה קרה ומנכרת (אם הם ידעו עליו בכלל), ריינגולד הדגיש את האפשרויות החברתיות הגלומות בו. (צריכים אולי לציין שבאותה תקופה קהילת המשתמשים באינטרנט היתה די מצומצמת ואפילו נבחרת. המילה “פורנוגרפיה” מופיעה בספרו רק פעם אחת, וזאת במסגרת דיון על העדר החשיבות של “מקום” במרחב הווירטואלי.) הספר הזה היה התחלה – בספרים, מאמרים, ואתרים רבים ריינגולד המשיך לבחון את השימושים החברתיים, וגם החינוכיים, של כלים אינטרנטיים. לפני כחצי שנה הוא פתח פרויקט חינוכי בשם Social Media Classroom שמציע פלטפורמה לפיתוח סביבות לימודיות עתירי כלים אינטרנטיים (לרוב מתוך ההיצע של Web 2.0).
לפני כעשרה ימים ריינגולד פתח בלוג חדש (City Brights) שמופיע באתר האינטרנט של ה-San Francisco Chronicle. הבלוג מוקדש, במידה רבה, לאוריינויות של המאה ה-21, ולשאלות הקשורות לתקשוב בחינוך. עד עכשיו התפרסם רק מאמרון אחד, אבל אפשר לקוות (ולצפות) לעוד. כאמור, תחום החינוך איננו זר לריינגולד, אבל במאמרון הראשון הוא מסביר למה הוא בוחר להתמקד בתחום הזה עכשיו:
After more than twenty five years of participation, observation, and analysis, I’ve become convinced that the future tenor of online culture depends now on whether new literacies spread far enough, fast enough in the next few years.
ריינגולד מדגיש את החשיבות של הכרות עם הסביבה המתוקשבת. הוא טוען ש-“האנושיות או הרעילות” (humanity or toxicity) של התרבות הדיגיטאלית המתהווה תלויה במה שנוכל ללמוד, וללמד, עליה. אבל הוא איננו קונה את הטענה שצעירים שנולדים לתוך תרבות דיגיטאלית יודעים מה לעשות איתה:
And don’t swallow the myth of the digital native. Just because your teens Facebook, IM, and Youtube, don’t assume they know the rhetoric of blogging, collective knowledge gathering techniques of taggers and social bookmarkers, collaborative norms of wiki work, how to tune and feed a Twitter network, the art of multimedia argumentation – and, by far most importantly, online crap detection.
אתמול הזכרתי את הטענה (שלצערי עדיין די נפוצה) שבני נוער, בהיותם גדלים לתוך מציאות דיגיטאלית, רוכשים בקלות את המיומנויות הדרושות על מנת להתמודד בהצלחה עם הסביבה המתוקשבת ולהפיק את המרב ממנה. שמחתי לראות שריינגולד איננו נמנה עם הדוגלים בגישה הזאת. הוא מביע את החשש שאולי לא נצליח לרכוש את הידע הדרוש כדי לחיות בעולם מתוקשב:
The most important critical uncertainty today is how many of us learn to use digital media and networks effectively, reasonably, credibly, collaboratively, civilly, humanely.
אבל טוב לדעת שהוא מתחיל לכתוב על כיצד אפשר לעשות זאת.