כך לא רק אני עושה, אלא גם כמה מהבלוגרים שאני הכי מעריך. אודרי ווטרס, למשל. לפני כשלושה שבועות ווטרס פרסמה את הטקסטים של שתי הרצאות שלה – טקסטים שנותנים ביטוי קולע ביותר למצב העגום של התקשוב בחינוך היום.
ההרצאות של ווטרס הן משני כנסים – הראשונה בסוף אפריל במסגרת של הרצאות TED עצמאיות בניו יורק המוקדשת לחינוך (TEDxNYED), והשנייה מתחילת מאי בכנס על חדשנות בתקשוב החינוכי שנערך באלברטה שבקנדה. ההרצאות עסקו בהיבטים שונים של התקשוב החינוכי, אבל ביחד הן מהוות כתב אישום חריף על הכיוון הנוכחי של התחום.
בהרצאה הראשונה ווטרס מתארת את ההתקדמות הרבה בתחום הרובוטיקה, ו-“הבינה המלאכותית”. היא מציינת שהיום כמעט בכל תחומי החיים יש רובוטים שמסוגלים לבצע פעולות שלא מזמן נחשבו לפעולות של בני אנוש בלבד. בחינוך היא מציינת שהיום יש רובוטים ש-“קוראים” עבודות של סטודנטים ומסוגלים להעריך את העבודות פחות או יותר כמו שקוראים אנושיים היו מעריכים אותן. (לפני שנה כתבתי על הנושא הזה.) ווטרס מהרהרת אם אנחנו בכלל שואפים לקריאה רובוטית של עבודות, או ל-“הוראה” באמצעות רובוטים באופן כללי:
We have reached the level where we can train robots to beat Ken Jennings at Jeopardy and to recognize all the anatomical differences in chickens’ bone structures, but are we able to recognize and cultivate differences elsewhere – oh say, the cognitive differences and intellectual capacities in humans, in students?In other words, can we build and train robots to help us – in all of our uniqueness – learn? What sort of standardization, what sort of differentiation would that entail? More testing, more data-gathering?
And this is the more important question: even if we can build automated instructional software, do we want to? Why?
And what are the implications of automating the teaching and learning process? Why does efficiency matter so much? Why do we want the messy and open-ended process of inquiry standardized, scaled, or automated? What will all of this artificial intelligence drive us to do about human intelligence?
בהרצאה הראשונה הזאת ווטרס בוחנת את הנושא של הוראה (והערכה) באמצעות רובוטים על מנת לשאול האם לכך אנחנו פיללנו. ברור, כמובן, שמבחינתה התשובה היא “לא”. בעיניה, חינוך צריך להיות משהו אחר. ברור לה שאם אנשי חינוך בעלי חזון הומניסטי לא יעצבו את השימוש בתקשוב בחינוך, מישהו אחר יעשה זאת:
It’s clear that building teaching machines has been a goal in the past. But that doesn’t mean that doing so is “progress.” What is our vision for the future? Either we decide what these new technologies mean for us — what our ethical approach to technology will be — or someone else will.
More broadly too, we’re witnessing a retelling of the history of education and education technology that eliminates contributions from almost all educators, researchers, and theorists, particularly those outside of elite US institutions (namely Stanford, Harvard, and MIT) and outside of the US.
שוני אחד משמעותי בין הפרויקטים המוקדמים האלה לבין היזמויות הפופולאריות של היום כמו האקדמיה של קהאן הוא כמובן העידוד הרב שהפרויקטים החדשים מקבלים מתורמים וממשקיעים רבי השפעה. אבל חשוב לשים לב להבדל משמעותי נוסף – חלק גדול מהפרויקטים המוקדמים ניחנו בפתיחות מרבית. הם ביקשו לאפשר לתלמידים לחקור, לעורר את סקרנותם. בפרויקטים של היום סיום התהליך נקבע מראש – רכישת ה-“ידע” שהמערכת החליטה שצריכים לרכוש.
אימוץ פרויקטים חדשים ונוצצים והשכחת הנסיונות היפים שקדמו להם אופייני לכל הקשת החינוכית, מבתי הספר היסודיים ועד להשכלה הגבוהה. ווטרס מביאה כדוגמה פרשת הפיטורין של נשיאת האוניברסיטה של וירג’יניה לפני שנה:
When the Board of Visitors at the University of Virginia voted to fire President Teresa Sullivan last summer, for example, it was not because of something they’d read in academic research journals; it was apparently not due to conversations they’d had with the university’s education technology experts or its professors or its students. The Board were moved by the news, by the mainstream media — they cited op-eds by David Brooks and articles in The Wall Street Journal as their rationale for why the university under Sullivan’s leadership was moving far too slowly. And in doing so, the Board of Visitors ignored all the innovative digital projects that were already occurring on the UVA campus – many that might have fit their narrative about the necessity for radical transformation of higher education.
And from 1892, the story they tell jumps ahead, straight to the invention of the Internet. “The big thing here,” says Noer as the two skip over one hundred-plus years of history, “is what you’ve done” with Khan Academy. “One person with one computer can reach millions.” This revolutionizes lectures, Noer argues; it revolutionizes homework. “Class time is liberated,” adds Khan. This changes everything — Khan Academy changes everything — that has been stagnant and static since the nineteenth century.
Because there are other stories about the past and the future of education — ones where building human capacity trumps adding tablet capacity; ones where agency matter more than algorithms; ones where innovation comes from students, from professors, from librarians, from researchers; ones where new ideas are not driven by commercialism but by care….
אני יכול להזדהות עם התסכול הכלבי שאתה מתאר, אני מוצא את עצמי כלבלב במקרים רבים. אבל אולי בטקטיקות מסוימות ניתן לעקוב את הנבחנות הזו. בהרצאה אחרונה שעשיתי התלבטתי וארגנתי את תולדות התקשוב וההווה שלו סביב שני קטבים: שיפור ההוראה הקיימת, ושינוי ההוראה. הרובוטים השונים וקורסי mooc רבים משתייכים לשיפור ההוראה הקיימת, קרי: אין שינוי במטרות אלא מעין אופטימזציה שלהם. בקוטב השני של השני יש את הקונסטרוקטביזם על גווניו (כמובן שזה פשטני). היום אנו עדים להוריקן בנושא השיפור- האקדמיה של קאן, mooc, coursera. אל תילחם בהם ואל תנבח כי: א. זה חיובי מאוד ויוצר גן עדן של למידה וב. מעודד למידה עצמית ו-ג. פתרונות טובים בקוטב השיפור יאפשרו זמן ואנרגיה לקוטב השינוי.
קבלה מכילה כזו של הקוטב הזה יאפשר לך לזעוק בחופשיות ובלי הרגשת הנבחנות על ההזנחה או החולשה של קוטב השינוי שמהווה גם לטעמי את הדבר המרגש והנכון והמשמעותי.
בברכת הב הב ידידותית
גיל
לגיל, תודה!
כאשר מרגישים שהנביחות זה מה שנותר, לפחות נעים להרגיש ששייכים למקהלה ולא סתם נובחים סולו.
ולנושא עצמו: פעמים רבות בעבר ציינתי שתחום התקשוב בחינוך הוא קואליציה המורכבת ממספר מחנות שונים, בעלי גישות חינוכיות שונות ומטרות חינוכיות שלא פעם נוגדות אלו את אלו. בעבר, הקואליציה התלכדה סביב מטרה משותפת – הצורך להכניס את התקשוב לתוך בתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה, אם על ידי מחשב לכל מורה (ולכל תלמיד) ואם בבניית אמצעי הוראה/למידה מתוקשבים. אני חושש שהיום הקואליציה הזאת מתפרקת. על אף העובדה שאנחנו מתקרבים למצב שבו לכל תלמיד יהיה מכשיר דיגיטאלי, סדר היום של השימוש בכלי (וסדר היום ה-“לימודי” של השימוש בו בבית הספר) ייקבע על ידי גופים מסחריים שרואים ב-“חינוך” מרחב פתוח לרווחים. זאת ועוד: הגופים האלה מבינים “חינוך” בצורה הצרה והמצומצמת ביותר – העברת “ידע” מהמורה אל התלמיד ובדיקת קליטת ה-“ידע” הזה בסיום התהליך באמצעות מבחנים.
אני מבין את הגישה שלך – אפשר למצוא תועלת גם בדברים שבהם איננו מתלהבים. אני בטוח שיש בה צדק. אפשר לקוות שהתקדמות במישור ההוראתי יוצרת תשתית להתקדמות במישור הלימודי/חינוכי. עם זאת, אני חושש שלאחרונה התקווה הזאת נמוגה – אנחנו עדים לא רק להשתלטות של גופים טכנולוגיים/מסחריים על דרכי ההוראה, אלא גם על הנרטיב של החינוך. וכאשר הנרטיב שקובע שהחינוך מקולקל ורק היוזמות של אנשי מסחר וטכנולוגיה יכולות לתקן אותו יגבר, נדמה לי שעוד ועוד אנשי חינוך יצטרפו למקהלת הנובחים שלנו.
כיון שהשיח שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהעניין אז בחרתי להגיב בבלוג. ראשית תגובתך הבהירה והדגישה לי את המסר של הפוסט שקצת התבלבלתי בו כנראה בגלל השילוב של שתי ההרצאות. אמנם אנחנו במקצת חלוקים על החשיבות של המישור ההוראתי – הוא אמנם טכני מבחינה פדגוגית אבל אני מייחס לו משמעות רבה ואני אישית כלומד מתרגש ממה שהוא מזמן לי – אבל זה הדבר הפחות חשוב גם לטעמי. אני סבור שטקטית ראוי להבחין בין שני המישורים על מנת שהמסר שאתה (ואני) רוצים להעביר יהיה ברור קרי: “אנחנו” שוכחים מה עיקר ומה תפל ועושים אופטימזציה על החלק הפחות חשוב ומזניחים את החלק החשוב. הוספת בפוסט נקודה שלא הייתי רגיש אליה בכלל על התפקיד של ה-“מסחריות” בהזנחה הזאת. אני מבין כמובן שהשיח ביננו הוא שיח של משוכנעים אבל גם למשוכנע (קרי: לי) יש צורך בשיח כדי לא לאבד כיוון והפוסטים שלך הם לא רק אישושים שונים והרבת המידע אלא בהחלט טריגרים לחשיבה נוספת.