עוד על הדלת שכבר אי-אפשר לסגור

שאלות של מידת החשיפה הרצויה בעידן האינטרנטי מעסיקות אותנו עוד מהימים הרחוקים שבהם אתר אינטרנט בית ספרי נחשב לצעקה האחרונה. עד אז מורים היו רגילים למצב שבו לא נכנסו לכיתה שלהם ללא אישורם או ידיעתם. אבל כאשר לאתר הבית ספרי היתה כתובת שכל אחד יכול היה לדעת, הכיתה חדלה להיות מקום סגור.

מאז, כמובן, הפתיחות הזאת רק גדלה, עד שרבים רואים בו הרבה מעבר לפתיחות. היום, במיוחד בזכות טלפונים סלולאריים המצוידים במצלמות, הפתחים הזעירים של אתמול הפכו לפרצות של ממש. אם לפני עשור הפתיחות נראתה לרוב כברכה שאפשרה למורים ללמוד זה מזה, ואילו הבעייתיות שבחשיפה הזאת היתה יחסית מזערית, היום נדמה שהמטוטלת זזה לקצה הנגדי. היום אין זה בטוח שהיתרונות שהפתיחות מעניקה לנו מצדיקים את מחיר החשיפה.

אבל לא בטוח שמדובר במטוטלת שעוד צפויה להתנדנד חזרה. וכמובן שזה איננו נושא הקשור רק לבתי ספר. מאמרים רבים נכתבו על כך שבני הנוער של היום גדלים לתוך מציאות שבה החשיפה היא עובדה של החיים. אין כאן שום דבר חדש. כבר מספר פעמים כתבתי כאן על מאמר בשבועון “ניו יורק” שהתפרסם לפני שנה בחצי – Kids, The Internet and the End of Privacy. אם הטענה של כותבת אותו מאמר נכונה, בני הנוער של היום אינם מרגישים צורך בחיץ בין האישי לבין הציבורי. ואולי הם מכירים את המציאות טוב יותר מאשר אלה מאיתנו שנאחזים באותה הפרדה. כפי שנכתב באותו מאמר:

Younger people, one could point out, are the only ones for whom it seems to have sunk in that the idea of a truly private life is already an illusion. Every street in New York has a surveillance camera. Each time you swipe your debit card at Duane Reade or use your MetroCard, that transaction is tracked. Your employer owns your e-mails. The NSA owns your phone calls. Your life is being lived in public whether you choose to acknowledge it or not.
אני מהרהר בנושא הזה (שוב) בעקבות מאמר שהתפרסם לפני כשבועיים בבלוג MediaShift שבאחריות הרשות לשידורים ציבוריים (PBS) האמריקאי. אלנה טיילור, שלומדת לתואר ראשון בעיתונאות בניו יורק אוניברסיטה, כתבה על אחד הקורסים שלה, קורס שעוסק ב-“אמצעי מדיה חדשים”. הקורס שעליו כתבה לא בדיוק מצא חן בעיני טיילור. היא הרגישה שלמרצה לא היה נסיון עם הנושא שהיא היתה אמורה ללמד.

להפתעת טיילור, גם לסטודנטים האחרים לא היה נסיון בתחום:

Professor Quigley begins by explaining how blogs are becoming more important and asks if any of us have a blog.

One hand slowly rises. It’s mine. None of the other students in the class have a blog. It comes as a shock to me that the students in a class about “how our generation is very much invested in the Internet” are not actually as involved. Again, perhaps I am an exception to the norm, but I like to think that having a blog is as normal as having a car.

אבל שאלת הטבעיות של הבלוג איננו מה שמעניין כאן, אלא התגובה של המרצה של הקורס למאמר של טיילור אחרי שהוא התפרסם. מארק גלייזר, האחראי ל-MediaShift כותב על המשך הפרשה:
Not surprisingly, Quigley was not happy with the story and was upset that Taylor had not sought permission to write her first-person report about the class, and told Taylor it was an invasion of privacy to other students in the class. By Taylor’s account, Quigley had a one-on-one meeting with Taylor to discuss the article, and Quigley made it clear that Taylor was not to blog, Twitter or write about the class again.
קשה לא להרגיש שיש כאן משהו די מוזר. בסך הכל, טיילור כתבה על קורס שבו היא לומדת, מעשה שעל פניו נראה לגיטימי לחלוטין. גלייזר ראיין מספר אנשים ב-NYU, כולל המרצה של הקורס. אותה מרצה טוענת שהיא איננה מסכימה שהסטודנטים יכתבו לבלוגים שלהם בשעת השיעור, אך הם חופשיים לעשות זאת מחוץ לשיעור. יתכן, אם כי זה איננו הרושם שמתקבל מהדיווחים על הפרשה. רצוי אולי להוסיף שהכתבה של טיילור אמנם היתה ביקורתית כלפי הקורס, אבל היא בוודאי לא קטלה אותו, והביקורת היתה, בעיני, די מוצנעת.

אני מניח שהפרשה הזאת מורכבת יותר מאשר היא נראית מהדיווח שלי כאן. זה בוודאי איננו עניין של הגבלת חופשה הכתיבה של סטודנטים בלבד. עם זאת, קשה לא לגרד בראש ולתהות – כיצד קורה שבשנת 2008, בפקולטה לעיתונאות מוערכת של אוניברסיטה מכובדת, עוד חושבים שאפשר למנוע מסטודנטים לכתוב את מה שהם רוצים בבלוגים שלהם? טים סטאמר (ומספר לא קטן של בלוגרים נוספים) מדווח על הפרשה הזאת בבלוג שלו. הוא שואל האם אנחנו, המורים, היינו רוצים שהתלמידים שלנו יכתבו על מה שקורה בכיתות שלנו, ומוסיף:

The question is relevant even if you teach in K12 and not college, because the issue is coming to your school very soon, if it hasn’t arrived already.
ודווקא זה מה שמפתיע. לי היה נדמה שמורים בבתי ספר מתמודדים עם הנושא הזה כבר מזמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *