דיוקן הבלוגר כדמות אנושית

רוב הבלוגרים שאליהם אני מקשר בבלוג הזה אינם מוכרים לי אישית. בלוגרים ישראלים שעוסקים בתקשוב בחינוך (ובמקרה הטוב אפילו מתפרנסים, פחות או יותר, ממנו) מהווים קבוצה יחסית קטנה של משוגעים לדבר, ואת רוב האנשים האלה אני מכיר. אבל לא כך בנוגע לרבים שכותבים על תקשוב בחינוך באנגלית. התכתבתי עם כמה מהבלוגרים האלה, אבל לרוב אלה היו התכתבויות קצרות, וקשה להגיד שבדרך הזאת נוצרה ידידות. היום נהוג להתפאר ב-“רשתות אישיות ללמידה” שלנו, רשתות המורכבות, לכאורה, מהאנשים שאיתם אנחנו בקשר דרך בלוגים וכלים חברתיים אחרים. אבל אפילו אם הרשתות האלו “אישיות”, אין זו אומר שנוצר בהן קשר אישי של ממש.

מידי פעם הבלוגוספירה מתגייסת למשחק (כמו “חמישה דברים שמעולם לא סיפרתי בפומבי” או משהו דומה) והתקווה היא שמשחק כזה יאפשר לנו להכיר את הבלוגרים שאנחנו קוראים בצורה יותר אינטימית. אבל מעניין ככל שהמידע שחושפים יהיה, נדמה לי שהמידע הזה שייך יותר לפרסונה שאנחנו בוחרים ליצור עבור עצמנו, מאשר שהוא מהווה אמצעי שדרכו ניתן להכיר מישהו מקרוב. בסופו של דבר, אני מכיר את האנשים שאת הבלוגים שלהם אני קורא דרך דעותיהם, ודרך סגנון הכתיבה שלהם.

בכלל לא ברור שיש צורך בהכרות אישית. אם הבלוגים שלנו עוסקים בנושאים “מקצועיים”, הגיוני שהקשר שנוצר יהיה קשר של דיון סביב הנושאים המקצועיים האלה, או סביב הרעיונות שבבסיסם. אן סיבה לצפות שמישהו יזמין אותנו לארוחה במסעדה, או לבלות במסיבה. אבל כמובן שזה איננו מדוייק. אנחנו מתרשמים מסגנון הכתיבה של בלוגרים לפחות באותה מידה שאנחנו מושפעים מרעיונותיהם. לא נרגיש קירבה לבלוגר שמביע רעיונות שאיתם אנחנו מסכימים, למשל, אם הוא מביע אותם בסגנון מתנשא. ואולי זה נכון במיוחד בתחום החינוך בו הפדגוגיה חשובה לפחות כמו התוכן.

במשך החודש האחרון סטיבן דאונס העלה לתוך הבלוג האישי שלו 11 מאמרונים שמהווים את 11 הפרקים שהוא הגיש כהצעת המחקר שלו לדוקטורט לפני 20 שנה. במאמרון נוסף, אחרי פרסום ה-11 האלה, דאונס מעלה רפלקציה על אותה הצעה, ועל דחייתה על ידי הוועדה שקראה אותה. ברפלקציה הזאת הוא כותב על התגובה שלו לדחייה אז, ועל כיצד הוא מתייחס אליה עוד היום.

דאונס הוא אחד האנשים הפוריים ביותר בתחום התקשוב החינוכי, גם מבחינת הפרסום שהוא מביא למאמרים ולבלוגים שעוסקים במגוון רחב של נושאים חינוכיים, וגם מבחינת הרעיונות שלו עצמו. הוא חריף מחשבה ונחשב דעתן, ותקיף בדעותיו. לא אתפלא שבדיון איתו אנשים מרגישים מאויימים. אבל במאמרון הזה אנחנו זוכים להכיר פן אחר של האדם.

דאונס כותב על דחיית ההצעה, ועל כך שעד היום הוא דבק ברעיונות שהוא העלה אז. מצטיירת תמונה של אדם שמשוכנע בצדקתו, אבל ללא יוהרה. הוא כותב:

I struggle every day with the question of whether my work is genuine, original and important, whether, indeed, it is even academically and scientifically sound. I look at the work of others – like Varela’s, for example – and I am daunted and humbled. But such work, too, is rare. And what I leave behind is so different in format and method and in style and structure (that) a comparison is probably impossible. The best I can do is to work as honestly and as openly as possible, consistent in my pratcice and my principles.
הוא שואל את עצמו מה היה קורה אילו הצעתו היתה מתקבלת, והוא היה ממשיך במסלול אקדמי – האם השפעתו היום היתה אחרת? הוא מודה ש-20 שנים מאוחר יותר הוא עדיין כועס על כך שהמנחים שלו לא יכלו לראות את הערך במה שהוא כתב. והוא בוחן את החרטות שעד היום מלוות אותו:
You know, in life, you have certain kinds of regrets. One kind of regret revolves around the opportunities you never had – what if I had had better schools, better teachers, better jobs, better finances. What if I had been treated fairly here, rewarded justly there, shown this in that place. Things I could never be, places I could never go. These are regrets over things I cannot control. But the other kind of regret – ah. The regret of a man who was not true to himself, who did not give his all, who held himself back or conformed for the sake of advancement, of the man who stopped seeking because he was told what to believe: these are the regrets I could not bear to feel.
בתחילת המאמרון הזה הרהרתי אם יש בכלל צורך בבלוגים מקצועיים כמו אלה שעוסקים בתקשוב בחינוך להכיר את האישיות שמאחורי הבלוג. פיקפקתי בצורך הזה. אבל אין לי ספק שסטיבן דאונס העשיר אותנו בכך שהוא סיפר לנו על עצמו כל כך בכנות.

תגובה אחת בנושא “דיוקן הבלוגר כדמות אנושית”

  1. ג’ייתודה לך על המאמרונים הנפלאים והמלמדים שאתה מביא לנו לקריאה. מאד הסתקרנתי וקראתי את סטפן במקור. אני חושבת שאנחנו חיים בתקופה מאד מיוחדת מכיוון שבימינו באמת פועלות שתי מערכות במקביל: המערכת הפורמלית והמערכת “הבלתי פורמאלית” זו של הרשת. אני יודעת מה קרה לי מאז שהתחלתי לכתוב, מה זה עשה לי מבחינה מקצועית, אישית וגם פרסומית, ואני בטוחה שזה בדיוק חלק מ”חוכמת ההמון” ומתיאורית הזנב הארוך. יש לנו הרבה כוח בידיים היום, ואני מאמינה שמתחילה תנועה “מלמטה למעלה” במובן הזה, תנועה כזו שבסופו של דבר גם תשנה את האקדמיה ואת תפיסותיה. בינתיים, לא נותר לנו אלא ל”לשלם את המיסים” ומי שרוצה להיות חלק מהממסד, חייב לשחק לפי כלליו. ככל שילכו וירבו החלופות, הממסד יהיה מאוים יותר ולכן גם ישתנה. נדמה לי שהתהליך כבר התחיל בהרבה מכללות, ואני בטוחה שעדיין לא נשלם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *