הפסקה

לפני חודש, ויל ריצ’רדסון, אחד הבלוגרים החינוכיים הבולטים ביותר, הודיע שאחרי עשר שנים של כתיבה לבלוג שהגיע זמן … לשנות. ריצ’רדסון איננו מפסיק לכתוב לבלוג, אבל במקום להתמקד במאמרונים ארוכים, מה שאולי אפשר לכנות מאמרוני הגות, הוא רוצה לעסוק בכתיבה “קצרה” יותר, כתיבה שממוקמת אי-שם בין מאמרוני בלוג “מסורתיים” (כאילו שיש דבר כזה) לבין הודעות קצרות ב-Twitter. ריצ’רדסון כותב ששני סוגי הכתיבה האלו, בהם הוא עסק רבות, אינם קולעים למה שהוא רוצה לעשות:
I hope to be sharing out on a regular basis not only the long form writing that my old blog was built upon but also shorter snips with more concise comment, that space between my blog and my Twitter account. Both have left me frustrated of late, so I’m hoping this will [be] closer to that sweet spot that I’m looking for.
לשם זה ריצ’רדסון פתח בלוג חדש על תשתית Tumblr, סביבה שמאפשרת פרסום מהיר של קטעים שבהם נתקלים באתרים אחרים. אפשר לטעון שבלוג הוא בלוג הוא בלוג, ושמה שקובע את אופיו של הבלוג הוא התוכן. אבל לא על התוכן לבדו. גם הצורה של הבלוג משפיעה על אופיו. רבים מהמאמרונים הראשונים של ריצ’רדסון בתשתית החדשה בנויים מקטעי טקסט שהוא מצטט עם תוספת קטנה של משפטי התייחסות משלו, ואפשר להגיד ש-Tumblr “מזמין” כתיבה כזאת. נדמה לי שלפורמט הזה ריצ’רדסון חותר, אם כי הוא עדיין בוחן את האפשרויות. הופיעו מאמרונים שהם בסך הכל ציטוט, ואילו בזמן האחרון (אחרי רק חודש) הוא דווקא מאריך בהערות משלו. עלי להודות שהסגנון הזה די הגיוני בעיני. במשך זמן לא קצר התנסיתי במשהו דומה בבלוג אחר משלי “על קצה ה…“, בלוג שבמידה רבה תיפקד כמחברת אישית שהיתה פתוחה לאחרים.

דווקא מפני שהסגנון “החדש” של ריצדרדסון מוכר לי, ואפילו מקובל עלי, אני חש צורך לציין שלא כל כך נוח לי עם השינוי. (חשוב לי גם להדגיש שאני יכול מאד להבין את תחושת השחיקה שבאה אחרי עשר שנים של כתיבה מאד אינטנסיבית.) על אף העובדה שאני שמח שהוא מוצא דרך ביטוי “רחבה” יותר מאשר Twitter (וגם שהוא כנראה לא מצליח לא להאריך), לטעמי הכתיבה ב-Tumblr טלגרפי מדי. יש תחושה של העברת מידע ממקום למקום ללא הערך המוסף של ההתייחסות האישית. שוב, “כתיבה” מהסוג הזה איננו פסול, ואפילו יש לו מקום במכלול הסביבה המידעית הדיגיטאלית שאנחנו מעצבים לעצמנו. יש, הרי, אנשים שמצטיינים באיתור קישורים מעניינים, וכשהם מפרסמים את מה שהם מוצאים דרך Twitter הם תורמים מאד לאלה מאיתנו שעוקבים אחריהם. אבל אני בכל זאת רוצה יותר. אם נסתכם בהעברת קישורים, בלי להסביר למה הקישור מעניין או כדאי, קיימת סכנה שהבאר יתייבש. מישהו, הרי, צריך לכתוב את המאמרונים שאליהם אנחנו מקשרים. מישהו צריך להגות את הרעיונות שסביבם אנחנו מקיימים דיון. אני יכול להבין למה היום ריצ’רדסון מעדיף למקם את עצמו אי-שם באמצע של הרצף של ליבון רעיונות, אבל אני חושש שאם אחרים (שיש להם מה להציע בצד הרעיוני) יעשו כך, אנחנו נצמצם את המרחב הציבורי ונפסיק לנהל את הדיון. אפשר אולי להגיד שיש כאן דוגמה ל-Tragedy of the Commons עליו כתב גארט הרדין לפני כארבעים שנה. אם כולנו ניקח מהקופה הציבורית בלי להכניס משהו משלנו לתוכה (וכאן הכוונה איננה חומרית אלא רעיונית) אנחנו עשויים לגלות שלא נשארת “קופה” שממנה אנחנו יכולים להמשיך לקחת. וכמובן שכדי להוסיף “ערך מוסף” לרעיונות שצומחים אצלנו מישהו צריך לשתול את רעיונות הבסיס שאליהם אפשר להוסיף.

כזכור, ריצ’רדסון פרסם את המאמרון שלו לפני חודש. לא כתבתי עליו אז מפני שרציתי לשמור את הכתיבה שלי עליו לעכשיו. והסיבה היא שגם אני יוצא להפסקה. הכתיבה אכן שוחקת. בנוסף, היא באה על חשבון פעילויות אחרות. אני צריך לאגור כוחות. עם זאת, כפי שציינתי מספר פעמים, יש לי בעיה – אני זקוק לכתיבה לבלוג כדי לעשות סדר בראש, ולכן אפילו אם אני רוצה להפסיק, כאשר אני עושה זאת אני מרגיש שמשהו חסר לי.

אבל למשך החודש הקרוב אני לא אחיה בעברית, וספק אם אמצא הזדמנויות לקרוא את הדברים שעליהם אני רוצה להגיב, או את הזמן לכתוב עליהם. צריכים לבקר אצל משפחה וחברים, ולהקדיש זמן לאחרים שבצדק לא יראו בעין יפה התבודדות מול המסך כדי לבדוק מה חדש בתקשוב החינוכי. סביר להניח שאחרי הספקה של חודש לא יהיה קל לחזור לכתיבה, ואולי אצטרך להסתגל שוב להרגל הכתיבה. אבל לעת עתה … להתראות בעוד חודש (אם כי אולי אפתיע את עצמי).

תגובה אחת בנושא “הפסקה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *