חלום שעדיין יכול להתגשם

לאחרונה מצאתי מספר הזדמנויות לקשר לבלוג של מרטין וולר, והנה, עוד מאמרון, הפעם מלפני כשבועיים, גם ראוי להתייחסות. בפברואר השנה וולר פתח בסידרה של מאמרונים בנושא "25 שנים לטכנולוגיה חינוכית". העיסוק של וולר בתחום התחיל בשנת 1993, ולכן עבורו השנה מדובר ב-25 שנים. עבור כל אחד מהשנים מאז הוא בוחר סוגיה אחת ובוחן אותה. הסידרה במלואה, שבסופו של דבר תגיע ל-25 מאמרונים, מעניינת מאד, ונדמה לי שאי-שם בעתיד יהיה טעם להתייחס לסידרה כולה. אבל המאמרון של לפני שבועיים, החמישה עשר בסידרה, מעלה סוגיה שראיתי לנכון לכתוב עליו כבר עכשיו.

עבור שנת 2008 וולר בחר לכתוב על הפורטפוליו הדיגיטאלי – רעיון שעורר ענין רב בקרב העוסקים בתקשוב החינוכי לפני כעשור. הוא מציין שההתלהבות מהפורטפוליו צמחה במידה רבה מהגישה של למידה לאורך החיים, ומהציפייה שגם במהלך לימודיו הפורמליים וגם אחריהם הלומד יוכל להציג עדויות של הלמידה שלו ולא רק הציונים שקיבל בקורסים שבהם למד. וולר מבחין בשני ליקויים יסודיים בהתייחסות אנשי חינוך לרעיון הפורטפוליו, ליקויים שבסופו של דבר גרמו לדעיכת ההתלהבות מהרעיון: העובדה שהכלי נתפס בעיני הגופים הניהוליים כאילו הוא נועד לשרת את מוסדות הלימוד ולא את הלומד עצמו, והרצון לקבל כלי אולטימטיבי שימלא כמה שיותר פונקציות. הוא מסביר שבסופו של דבר השאיפה הזאת גרמה לכך שהכלים שפותחו לפורטפוליו נעשו מסורבלים מדי.

בהמשך המאמרון וולר עושה משהו מעניין במיוחד – הוא מצטט ארוכות ממאמרון שהוא כתב על נושא הפורטפוליו הדיגיטאלית לפני שבע שנים. מתברר שהביקורת שהוא השמיע אז תקפה עדיין היום. במילים אחרות, עשר שנים אחרי שכבר רבים בתחום התקשוב החינוכי די נטשו את הפורטפוליו הדיגיטאלי וולר מוצא שהביקורת של עז בהחלט קלעה לבעייתיות של הכלי. ומה היו הבעיות?

תחילה, וולר מתייחס לשאלת קהילת היעד. גם מוסדות שראו חיוב בתמונה כוללת של מה שהלומד הצליח להכין במהלך לימודיו התייחסו אל הפורטפוליו ככלי שמרשת את צרכי המוסד, ולא את הצרכים של הלומד. הוא כותב:

if you want eportfolios to work, then it’s individuals that need to like them and be motivated to use them

בהמשך, מפני שהכלי נועד (שוב, לפי התפיסה של וולר, בטעות) לשרת את המוסד, הוא נעשה מסורבל מדי, וחרג מהמטרה המרכזית של לאפשר ללומד לרכז את עדויות הלמידה של עצמו. נוצר מצב שבו סטודנטים, שמלכתחילה לא היו משוכנעים שהכלי נחוץ להם, נדרשו ללמוד להשתמש בעוד כלי די מורכב. סטודנטים לא השתכנעו שלימוד הכלי היה שווה המאמץ. הרי מי שרצה לשמור את העבודות שלו יכול היה לעשות זאת במספר דרכים פרטיות די קלות. בשביל מה ללמוד כלי חדש? בנוסף, כלי הפורטפוליו כפי שהם פותחו התמקדו באופן בלעדי במה שהסטודנט עשה בסביבה המוסדית, ובגלל זה היתרון שהפורטפוליו יכול היה להעניק ללומד – כלי שמלווה אותו במהלך כל חייו כלומד – נזנח:

There is little focus on the more general skills which are actually the main benefits: sharing content, gathering and annotating resources as you go, becoming part of a network, reflecting on work, commenting on others, etc.

וולר מציין גם (עוד במאמרון של 2011) שעל פי רוב בפורטפוליו חסר המרכיב החברתי שהוא חלק חשוב מהדרך שבה הלמידה נתפסת היום. מוסדות שלפחות לזמן מה אימצו את רעיון הפורטפוליו לא ראו לנכון להדגיש את המרכיב הזה:

This can be functional (eg is embedding easy), but more often it is cultural – the culture of blogging is one of openness and reciprocity, whereas eportfolios are tied into a more academic culture of individualism, plagiarism and copyright. In this environment the social element does not flourish.

זכורות לי פגישות עם מוסדות שאיתם היה לי קשר באותה תקופה. המוסדות האלה התעניינו ברעיון של פורטפוליו דיגיטאלית, והם בחנו כלים שונים שהבטיחו השתלבות של הפורטפוליו לתוך מערכת LMS ועוד. ניסיתי אז לשכנע שאם רעיון הפורטפוליו באמת קסם להם, אפשר היה להשיג תוצאה נאה ובהחלט מספקת את הדעת פשוט באמצעות בלוג אישי. בלוג של כל לומד שנעזר בתגים כדי לציין את הנושאי הלימוד השונים, ועם תוספת של מערכת ניהול פשוטה כדי לקבוע מי רשאי לראות את מה, יכול להוות "פורטפוליו" מאד מוצלחת במינימום של השקעה. אבל ההצעות האלה כמעט תמיד נדחו לטובת משהו נוצץ יותר שאפשר היה לרכוש. מי שלא רכש לא אימץ אף כלי, ומי שכן רכש גילה שהוא לא זכה לשימוש. ובסופו של תהליך, הרעיון דעך.

היום ה-LMS הוא חלק אינטגרלי מסביבת הלמידה במוסדות להשכלה גבוהה וגם בבתי ספר רבים. כמו-כן, לכולם, למורים ולסטודנטים, יש חשבונות ברשתות החברתיות. בלוג, אפילו אם הוא "פתרון" זול ופשוט לפורטפוליו איננו מוצר מושך. ובכל זאת, לאט לאט פרויקט Domain of One's Own תופס קצת תאוצה. הפרויקט התחיל ב-University of Mary Washington, אוניברסיטה קטנה במדינת וירג'יניה. מזה חמש שנים הפרויקט ב-UMW מחלק דומיין ברשת לכל מבקש באוניברסיטה, ויש מוסדות אחרים שמאמצים את הרעיון. הסטודנט או איש הסגל קובע שם לדומיין שלו ומעלה אליו כל מה שהוא רוצה, אם קשור ללימודים או למשהו מחוץ ללימודים (ולא בהכרח בצורת בלוג). אפילו אם מעטים היום זוכרים את הפורטפוליו הדיגיטאלי, פרויקט כמו ה-DoOO אולי בכל זאת יוכל להפוך את הרעיון שעליו וולר חלם לפני עשור למשהו מוחשי. אבל יש כמובן תנאי מאד הכרחי על מנת שהרעיון באמת יתפוס – צריכים להפנים שהתקשוב החינוכי צריך לשרת קודם כל את הצרכים של הלומד ולא של המוסד. אישית, אינני משוכנע שבמציאות החינוכית של היום התנאי הזה יקוים.

תגובה אחת בנושא “חלום שעדיין יכול להתגשם”

  1. מעניין, למדתי דבר חדש.
    ברשת יש כל מיני כלים לארגון: ארגון זמן, פרויקטים, מידע…לי זה תמיד נראה כמו כלים שפריקים של ארגון וסדר מנפיקים ומציעים לחסרי ארגון. זה לא הולך כך. זה דומה לעצות של רזה לשמן על איך הוא צריך לעשות דיאטה. כנראה גם ארגון מידע ופורטפוליו הוא כזה. זה צריך לבוא מ"בפנים" אם בכלל.
    הרעיון של דומיין אישי, מוצא חן בעיני. זה יצור מייד קשר בעלות של המשתמש ובצידו מחויבות וגאווה. בהחלט גם בלוג עשוי לשמש ככזה אבל יש הבדל בין בלוג במודדל (שנעלם מתי שהוא) לבלוג או אתר עם דומיין אישי שהוא שלך לתמיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *