טיפת עדנה מרחוק

הנה, אני יושב קנדה הרחוקה, ומידי פעם, בין בילוי לבילוי, אני זוכה לקצת שגרה – הפעם, למשל, כאשר הילדים יוצאים לדוג עם סבא. וכך יוצא שאני יכול לשבת ולקרוא טיפה. ואז, כאשר אני בודק דואר, אני מוצא מכתב שמוסר לי על כתבה ב-YNET על בלוגים בחינוך בארץ.

במאמר יש דיווח על פרויקט בבית ספר אחד. אני יודע שקיימים פרויקטים נוספים, ואני מקווה שגם הם יזכו לפרסום, אבל אינני יכול להתלונן שדווקא הפרויקט של אריאלה לונבורג ותלמידיה הוא זה שעליו כותבים – הרי אני המלצתי עליו. בערך שעה לפני הנסיעה לנתב"ג, לקראת ההמראה לקנדה, בבדיקת הדואר האחרונה מהבית, מצאתי מכתב שהסביר שמכינים כתבה על בלוגים בחינוך, ושנתקלו בבלוג שלי וחשבו שבוודאי אוכל לעוזר.

למזל של כולנו, לא יכולתי להתראיין, אלא רק להמליץ שיפנו לאריאלה, וגם לאלישע בביוף. לו היו מדברים איתי, במקום כתבה על המתרחש בשטח, היתה יוצאת כתבה מלאה בהתפלספויות מיותרות.

כידוע, אני פחות מתעניין בבלוג בחינוך ככלי לעידוד הכתיבה, ויותר ככלי לרפלקציה אישית/קבוצתית על תהליך הלמידה. אבל אין זה אומר שאין שימושים חיוביים אחרים, והפרויקט של אריאלה הוא ללא ספק אחד מאלה. קראתי לא מעטים מהסיפורים של התלמידים, וגם את התגובות שהם כותבים זה לזה. בהחלט מקבלים את הרושם שהבלוג ממלא תפקיד חשוב בעידוד הכתיבה, ביצירת הרצון של התלמידים לכתוב, ואפילו בהשבחת הכתיבה שלהם.

נדמה לי שהתשתית של מש"ל (מה שרציתי להגיד) גם ממלאת תפקיד חשוב בהצלחת הפרויקט. נכון, הבלוג ביסודו הוא דבר ציבורי, אבל אין זה אומר שהכתיבה של תלמידים צריכה להיות חשופה לכולם, או עם פרסומות לא רצויות מסביב. וזאת גם הסיבה שאינני מפרסם כאן את הכתובת של "קהילת ילדים מספרי סיפורים", עד אשר אריאלה תאשר זאת. ובכל זאת, יש טעם להוסיף שלדעתי כדאי לה מאד לחשוף את הבלוג האישי שלה, בלוג שבו היא מהרהרת על הפרויקט. מורים רבים יוכלו ללמוד המון מהרפלקציות שלה.

תגובה אחת בנושא “טיפת עדנה מרחוק”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *