האינטרנט הוא חלק מהחיים
אנחנו המבוגרים חשים לא פעם מבוכה וחוסר אונים לנוכח ההתנהלות של הילדים בזירת חיים חדשה זו. הנטייה הטבעית היא ליישם את כל העקרונות והחוקים המוכרים לנו מהסביבה הפיסית ולנסות לעשות סדר באמצעות הכלים המוכרים לנו, אבל לעיתים כלים אלה לא עובדים בהקשר לדינאמיקה הייחודית של אינטרנט. חשוב להעלות סוגיה זו לדיון בצוות, להסתכל על הדברים גם מזווית ראייתם של הילדים, לבחון את הדברים בהקשר של המאפיינים הייחודיים והתרבות החדשה שנוצרת, להעלות דילמות, לאפשר מגוון דעות ותגובות ולגבש תובנות ודרכי התמודדות מותאמות.
אין זה צריך להפתיע שכאשר ניצבים בפני מציאות חדשה ולא מוכרת התגובה המיידית היא להרגיש מאויים, לשמור מרחק, ולהגיד “לא בבית ספרנו”. אבל כאשר אנחנו מצליחים להבין, כמו שכותבת אליזבט גלאון, שהאינטרנט הוא “חלק מהחיים”, אנחנו גם מבינים שלחסום איננו אופציה.
ג’ון ספנסר ממחיש את התחושה הזאת עד כדי אבסורד בבלוג שלו. בנוסף לבלוג האישי שלו ספנסר גם כותב את הבלוג ה-“היסטורי” Adventures in Pencil Integration שמשתמש במטפורה של כניסת העפרון ה-“אישי” לתוך הכיתה בסוף המאה ה-19 כדי לבדוק את ההתייחסות שלנו לתקשוב היום. במאמרון Banning the Human Voice ספנסר מתאר ישיבת מורים בבית ספר של היום. בישיבה הזאת המנהל מסביר שבעקבות ריבוי מקרים של בריונות קולית הוחלט לאסור על התלמידים לדבר בבית הספר:
The principal stands up at the staff meeting and delivers his well-rehearsed announcement. “After a recent audit of student interaction and some severe cases of verbal bullying, we’ve decided to prohibit any voice tools within the classroom.”“What would those be?”
“Oh, any tools that can be used for social interaction. We’ve found that students are engaged in a large-scale social network called friendship. They simply request friends and next thing you know they are talking to one another.”
בסיום המאמרון שלו ספנסר מדגיש שהוא כותב באירוניה, ולמען האמת המטפורה שלו מוגזמת – אפילו יותר מקצת. ובכל זאת יש בו גרעין של אמת. אין ספק שההשתתפות ברשתות חברתיות חושפת את המשתתף לסכנות, אבל זה נכון עבור ההשתתפות בכל מסגרת חברתית, כולל פנים אל פנים. עד היום, במידה לא קטנה התגובה של המערכת החינוכית כלפי כל דבר חדש היה חשש. (רצוי לזכור שלפני הרשתות החברתיות המערכת הזהירו מהשתתפות בקבוצות דיון, ומחשיפה למידע לא מתאים דרך ה-WWW. אולי היום אלה נחשבים לבלתי-מזיקים מפני שהרשתות החברתיות ירשו את המקום של הבלתי-נודע שממנו צריכים להמנע.) אבל חשש איננו התגובה הצפויה למשהו מוכר שמשולב באופן טבעי לתוך החיים שלנו. כמו מגרש המשחקים, גם האינטרנט הוא פשוט “חלק מהחיים”. ואם ההד שהיום הלאומי לאינטרנט בטוח עורר השנה היה מעומעם לעומת שנים קודמות, זה כנראה מעיד על כך שהמערכת החינוכית מתבגרת, ומכירה בעובדה הפשוטה הזאת. בעיני זה סימן חיובי.