המו”לים לא מוותרים בקלות

גם בעידן האינטרנט והאינטראקטיביות של Web 2.0 סביר להניח שהרוב הגדול של המורים בארה”ב פותחים את השיעורים שלהם במילים נוסח “פתחו את הספרים שלכם לעמוד …”. עבור רוב המורים (ואין לי שום סטטיסטיקה כדי לאמת את הטענה הזאת) ספר הלימוד מהווה הציר שסביבו מתנהל השיעור. כאשר אנחנו מתארים לעצמנו ספר לימוד התמונה שמצטיירת בראש הוא כרך עב קרס שמכביד על הגב התלמיד כאשר הוא נושא אותו הלוך ושוב מבית הספר. אבל אין שום חוק שקובע שספרי לימוד חייבים להיות ספרים מודפסים. ספרי לימוד המופקים בצורה דיגיטאלית יכולים להיות קלים יותר במשקל, אלא גם קלים יותר להפקה ולהפצה, וגם לעדכון ולעריכה מחודשת. לפני בערך חצי שנה כתבתי על כך שמושל מדינת קליפורניה הציע לעבור לספרי לימוד דיגיטאליים. ציינתי אז שלצערי המניע של התכנית לא היה חינוכי אלא כלכלי – שוורצנגר היה משוכנע שספרי לימוד דיגיטאליים יחסכו כסף רב למדינה.

כאשר מישהו חוסך כסף, בדרך כלל מישהו אחר מפסיד אותו. ובמקרה של ספרי לימוד הצד המפסיד הוא המו”לים, שעבורם ספרי לימוד הם מקור הכנסות חשוב מאד. אי-לכך, אין זה פלא שהמו”לים של ספרי לימוד מנסים לחדור לתוך שוק ספרי הלימוד הדיגיטאליים, וליצור מוצרים לימודיים חדשים שמערכות החינוך יקנו. השבוע התפרסם בבוסטון גלוב כתבה על הסכם בין רשות החינוך של העיר דטרויט לבין המו”ל האוטון-מיפלין שאולי מצביע על עתיד פלך השוק הזה. מדובר בחוזה רב שנתי שבאמצעותו העיר דטרויט תרכוש אמצעי למידה דיגיטאליים תמורת 40 מיליון דולר. בלשון הכתבה:

ואכן, לא מדובר סתם בספרי לימוד. בימינו הדיגיטאליים ספר הלימוד הוא רק חלק, ואולי חלק צדדי, של סביבת ההוראה:

באופן אולי פרדוקסאלי החומרים בחבילות הלימוד הדיגיטאליות מהדקים את הקשר בין המו”ל לבין המחוז שרוכש את החבילות יותר מאשר עושים זאת ספרי לימוד מודפסים. הכתבה מתארת את הקשר בין השניים ומצטטת אנליסט של חברה שעוסקת בהפצת מדיה:

יתכן שהאוטון-מיפלין מעוניין באמת ובתמים בהפצת חומרי למידה דיגיטאליים איכותיים, אבל ברור גם שההסכם עם דטרויט משרתת את האינרסים ארוכי הטווח של עצמו. ריצ’רד ווג’וודסקי זועם על ההסכם הזה. בעיניו דטרויט מבזבזת כסף שאין לה, ובתמורה היא מקבלת שרות שאפשר היה להשיג הרבה יותר בזול. בהתייחס לדבריה של מפקחת בדטרויט שראויינה בכתבה:

ווג’וודסקי בטוח שאפשר היה להשתמש בסכום האדיר של 40 מיליון דולר בדרכים יעילות, וחינוכיות, יותר. הכסף:

החזון החינוכי של ווג’וודסקי שונה מאד מהחזון שבא לביטוי בהסכם בין דטרויט לבין האוטון-מיפלין. אבל עלי להודות שלמרות שאני מזדהה הרבה יותר עם ווג’וודסקי מאשר עם האחראים למערכת החינוך בדטרויט, נדמה לי שבמקרה הזה ווג’וודסקי גולש לפופוליזם זול. ללא ספק יש ערך רב בשימוש בגוגל אפס בחינוך, אבל הם אינם ממלאים את אותו התפקיד של ספרי לימוד. רבים מחסידי Web 2.0 בחינוך נוהגים לכתוב בהתלהבות על רעיונות נוסח “כל האינטרנט הוא ספר לימוד אחד גדול”, או “התלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם”, אבל האמת היא שספרי לימוד אינם סתם עוד אמצעי לרכישת ידע (או להעברתו). ספרי הלימוד משקפים את ה-“אני מאמין” של החברה שממנה הם צומחים. טעות היא לחשוב שמערכת חינוכית תוותר על הזכות לחנך על פי האמונות שלה ותשחרר את תלמידיה (או את מוריה) למצוא את המקורות שנראים להם מתאימים לצרכיהם.

אבל לא צריכים לאמץ את הגישה של ווג’וודסקי על מנת לראות בהסכם בין דטרויט לבין האוטון-מיפלין צעד שלילי מבחינה חינוכית. חומרי ההוראה הדיגיטאליים שהמו”ל יפיק יהיו, בוודאי, עמוסים במטלות מובנות המכוונות למדידה ולהערכה, אך לא לגיבוש הבנה מעמיקה. כאשר המו”ל מציע למורה חומרים מן המוכן ההוראה נתפסת לא כאמנות, אלא כמשהו דומה יותר לעבודה על פס יצור. במקרה הזה הדיגיטאליות מציעה חבילה שבה “הכל כלול” ואין צורך לחפש מחוץ לחבילה. במידה מסויימת, ספר הלימוד המודפס עדיף מפני שהוא איננו מתיימר להקיף את הכל, להציע פתרון הוראתי מלא, ולכן העולם הגדול מחוץ לספר ממשיך לקרוץ למורה שמבקש להעשיר את דרכי ההוראה שלו. ה-“פתרון” הלימודי של האוטון-מיפלין משדר למורה שכל מה שהוא צריך לעשות הוא לעבוד לפי הספר … סליחה, לפי החבילה הדיגיטאלית. בסופו של דבר, אין הרבה הבדל.