פעם שלישית ו(אולי) אחרונה על ספרי לימוד

ההתייחסות לספרי לימוד דיגיטאליים בניו יורק טיימס ובמקורות אחרים בשבועות האחרונים נבעה בעיקר משתי סיבות – התפתחויות בתחום מכשירים לקריאת ספרים דיגיטאליים דוגמת ה-Kindle שזוכה לשיווק מאד אגרסיבי, והמיתון הכלכלי שמחריף את הצורך באלטרנטיבה לספרי הלימוד המודפסים היקרים. כבר שנים רבות אנשי חינוך שעוסקים בתקשוב מנסים לקדם את הנושא של אימוץ מאסיבי של מקורות דיגיטאליים בבתי הספר, אבל עד עכשיו זה היה עם הצלחה חלקית בלבד. והנה, פתאום התנאים מבשילים וכולם מדברים על זה.

ומעניין שתוך כל ההתעסקות הזאת בדיגיטאליזציה של חומרי הלימוד, כמעט לא שומעים את הקריאה שלא לפני הרבה זמן היה בין משפטי המפתח של כמה מחסידי ה-Web 2.0 בחינוך – שהתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם.

נדמה לי שהבעיה המרכזית עם הרעיון הזה פשוטה מאד – הוא נשמע הרבה יותר טוב בתיאוריה מאשר במציאות. אבל אצל כמה ממבשרי המהפכה הדיגיטאלית בחינוך הוא נשמע כל כך טוב שהם השתכנעו מההגזמות של עצמם, והכריזו לא רק שעידן ספרי הלימוד המודפסים הסתיים אלא שהתקשוב משנה את הכל והודות להכנסת כלי Web 2.0 לתוך החינוך הלומד נעשה גם למלמד.

אפילו אם הטענה הזאת נותנת שם רע לקונסטרוקטיביזם, חייבים להודות ששורשיו נמצאים בחיבור בין תפיסות חינוכיות הבנייתיות לבין כלים תקשוביים שמסירים את המחיצות בין צרכנים ויוצרים. גם אני חושב שיש משהו קוסם ברעיון. אפשר אפילו להגיד שהוא די מתבקש. בעיני רבים מאיתנו תפיסות הבנייתיות היו זקוקות לכלי Web 2.0 על מנת להוכיח שהן ישימות. ואם אנחנו באמת לומדים תוך כדי עשייה, והכלים שבידינו מאפשרים לתלמיד להפיק מידע, אז למה שלא יכתוב את הספרים של עצמו?

ויקיפדיה, כמובן, הצביעה על הכיוון, ואם זה הצליח בתרבות הרחבה, אז למה לא בבתי הספר? ובאמת, לרעיון שתלמידים יכתבו ערכים לוויקיפדיה יש ערך חינוכי רב. אבל כדי שתלמידים יוכלו לעשות זאת עליהם ללמוד הרבה – על הנושאים שעליהם הם מבקשים (או מתבקשים) לכתוב, על איך מציגים עובדות מול דעות, על כיצד מכינים טקסט שאיננו רק שכתוב של טקסט קיים במילים דלות יותר, על כיצד מתמודדים עם טקסט ציבורי שאחרים יכולים לערוך ולבקר, על כיצד באמת תורמים משהו ייחודי ו/או מקורי למאגר ידע קיים, ועוד הרבה. אבל כל אלה אינם נלמדים על ידי זריקת התלמידים לתוך ים המידע ללא ליווי או תיווך ובמקום זה רק עם הכרזות ריקות נוסח “התלמידים יכתבו …”.

וכאשר מנמיכים את הציפיות, כאשר שומרים על החזון אבל נותנים לו ביטוי צנוע יותר, יכול להיות שהדבר באמת אפשרי. לפני בערך חודשיים קליי בורל יזם פרויקט חדש שמנצל כלי Web 2.0 בשירות אימות של ספרי לימוד (בעיקר בהיסטוריה). במאמרון Teaching Against the Textbook בורל מסביר שהוא מבקש ליצור ויקי לא כדי שבהמשך הוא יהפוך לספר לימוד חדש, אלא כדי להוות מרחב בו תלמידים יוכלו להעלות ראיות סותרות למה שמופיע בספרי הלימוד שבשימוש הכיתות שלהם. הוא מבקש לגייס את התלמידים לקרוא את ספרי הלימוד שלהם בעין ביקורתית, ולקבץ, באמצעות הוויקי, את הביקורות האלה לתוך מסמך ציבורי שילווה את ספרי הלימוד הקיימים:

In our classrooms, we assign student teams to tackle each section of the textbook by identifying any perceived biases, coverage emphases and de-emphases, omissions, errors of fact, and so forth, in that section, and publish their findings on that textbook’s page on the wiki.
פרויקט כזה נראה לי מאד כדאי, וחשוב להוסיף שמדובר במשהו שיכול להצמיח לפרויקט רחב היקף, אבל תחילתו מאד צנועה, ולכן הוא בהחלט נראה ישים.

בורל מונה חמש סיבות שבגללן פרויקט מהסוג הזה רצוי. בין הסיבות – הוא מעודד את התלמידים ללמוד מה שנמצא בתוך הספרים שלהם כי רק כך הם יוכלו לזהות מה איננו בהם; הוא מפתח קריאה ביקורתית מפני שעבור כל “עובדה” שהם קוראים התלמידים צריכים לשאול “האמנם?”; ולא פחות חשוב, הוויקי שייבנה יהפוך למקור רב ערך שישמש כיתות אחרות שמשתמשים באותם הספרים.

מעניין לציין שרק הנקודה האחרונה הזאת נוגעת ישירות בטכנולוגיה או בכלי Web 2.0. כל יתר הסיבות נובעות מהתפיסה החינוכית. אינני בטוח, אבל נדמה לי שבורל יודע שלא צפוייה מהפכה חינוכית בעתיד הנראה לעין. הוא מבין שספרי הלימוד, מודפסים או דיגיטאליים, לא ייעלמו בקרוב. כמו-כן, הוא מבין שעד שתלמידים יהיו מסוגלים לכתוב את ספרי הלימוד הם צרכים לרכוש כישורים רבים שעדיין חסרים להם. ועד אז, אם הם יוכלו לחדד את כישורי הלמידה והכתיבה שלהם תוך כדי הכנת מאגר שיהיה שימושי לא רק לעצמם אלא לתלמידים נוספים, מדובר בצעד חיובי מאד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *