אישית, אינני כל כך מאוכזב

היום נוכחתי ביום עיון של אגף מרכזי פסג”ה בנושא “מתעקשים לתקשב?!“. אני מודה שגם אחרי היום הארוך הזה עדיין לא הצלחתי להבין את כוונת השם שנתנו לו. המילון שלי מגדיר התעקשות כסירוב לוותר, כעמידה בתוקף על משהו. אין לי שום התנגדות שיתייחסו לתקשוב בדרך הזאת, אבל לא ברור לי שזאת הגישה הרצויה, או אם היא מכלל דרושה. אני, ורוב האנשים שאיתם אני בקשר מקצועי בנושא הזה, הולכים לקראת התקשוב ברצון, אפילו בחדווה. לא ברור לי היכן העקשנות נכנסת, או צריכה להכנס, לעסק.

את ההרצאה המרכזית של יום העיון נשא פרופ’ גבי סלומון שסקר מחקרים רבים שמראים שהתקשוב לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שתומכיו קיוו. הוא טען שתומכי התקשוב ראו בו סוס טרויאני שבאמצעותו אפשר יהיה להכניס פדגוגיה חדשה לתוך המערכת החינוכית. אני מודה שאני מאד מקווה שבאמצעות התקשוב אפשר יהיה ליישם פדגוגיה אחרת. אבל המונח “סוס טרויאני” רומז על תרמית, ונדמה לי שהכוונות שלי גלויות למדי. זאת ועוד: אינני רואה בתקשוב אמצעי לאימוץ פדגוגיה חדשה. עבורי התקשוב מהווה בסיס שעליו ניתן ליישם פדגוגיה שהיא כבר די וותיקה, אבל עדיין לא הצליחו ליישם אותה.

סלומון הסביר את ההבדל בין מידע לבין ידע, והסיק מסקנה ברורה:

לא הטכנולוגיה עיקר אלא פעילויות הלמידה שאותן עשויה הפדגוגיה עתירת הטכנולוגיה לאפשר
אבל אם מותר לשאול, האם ההבחנה הזאת בין מידע לידע, או המסקנה לגבי העיקר, צריכות להיות מושמעות כתוכחה כלפי משתתפי יום העיון הזה? אינני מכיר את כל משתתפי יום העיון, אבל אני מכיר רבים מהם, ואני יכול להעיד שאלה שעוסקים בתקשוב לא רק שמעו, אלא גם השמיעו, קביעות כאלה פעמים רבות בעבר. הם אינם רודפים אחרי הטכנולוגיה, צמאים לאמץ כל כלי חדש, אלא בוחנים היטב כיצד התקשוב יכול להשפיע באופן חיובי על תהליכי למידה. אין ספק שכסטנד-אופ דבריו של סלומון הם מהנים ומעלים חיוך. אבל הקהל הזה כבר מכיר היטב את מגבלות התקשוב. הם כבר היו שם – והמשיכו הלאה.

ההרצאה של סלומון איננה חדשה. הוא עצמו מודה בכך. מצאתי ברשת גירסה של אותה הרצאה (באנגלית) משנת 2004, וגם נאום (גם באנגלית) בו הוא מביא את אותן טענות (ורבות מאתן הציטטות) עוד משנת 2000. אין זה פוסל את הטענות שלו, אבל מותר לציין שהתקשוב החינוכי השתנה מאד מאז שהוא השמיע אותן לראשונה. אפשר לטעון שהכלים שעומדים לרשותנו אמנם השתנו, אבל לא בהכרח השתכללו מבחינה חינוכית, ולכן יש הצדקה בלחזור על טענות ישנות. אבל אין לי ספק שהעוסקים במלאכה של הטמעת התקשוב רכשו מאז המון נסיון והם פועלים במקצועיות לקדם למידה משמעותית תוך שימוש נבון בכלים שעומדים לרשותם היום. השמעת טענות ממוחזרות מבלי לבחון את מידת ההתאמה שלהן למציאות הנוכחית איננה מכבדת את השומעים, או את המשמיע.

אגב, לא שאני מצפה שזה יופיע במבחן, או אפילו שאצטרך לשלוף את המידע הזה בהזדמנות כלשהי, אבל בדקתי (בוויקיפדיה, כמובן) ומצאתי שסלומון צודק – העיר טימבוקטו אכן נמצאת במאלי, אם כי היא איננה עיר הבירה (אינני בטוח שסלומון טען זאת). למי שזקוק לעוד פיסת מידע תלוש, עיר הבירה של מאלי היא במקו.

תגובה אחת בנושא “אישית, אינני כל כך מאוכזב”

  1. צודק ג’יי באמרו שהן דבריו של הפרופ’ סלומון ואף אלה של הפרופ’ עשת נמסרו כבר בהזדמנויות קודמות. הבעיה במקרה זה היא עם הקהל – אלה שהגיעו במהלך חופשה, שביניהם זיהיתי מובילי ומתלהבי תקשוב, נמצאים כבר במקום אחר, כפי שציין ג’יי.על מנת לגרום לדמויות מובילות במוסדות חינוך להעמיק בחשיבה אודות תרומות אפשריות של הטכנולוגיה לפדגוגיה, יש לכנסם ולהציג בפניהם דילמות כמו אלה המוצגות בסרטון “ילדי הגוגל”. עליהם להבין שהטכנולוגיה כבר כאן וכפי הנראה תישאר ועל מובילי ומאפשרי תכניות לימודים כמו מנהלי בתי ספר, להבין את דפוסי חייהם של חניכיהם ולחשוב כיצד ניתן לגייס דפוסים אלה למינוף למידה. ואשר למובילי התקשוב – אלה הממהרים להתגייס לדגל לכל משימה מתוקשבת, כדאי לייצר דילמות ואתגרים חדשים, דוגמת אלה המוצגים בספרו “צופן העתיד” של דוד פסיג.עם זאת ראוי לציין שהכנס היה מאורגן למופת, האיר פנים למשתתפים והיווה הזדמנות למפגשים מרגשים, ועל כך מגיעה התודה למארגניו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *