Does using new tools allow for new learning? Are there new tools that change the landscape of information that is available? Are there tools that are so significant that they allow students to learn things in new ways that would not have access to without them?
- האם משתמשים בטכנולוגיה רק מפני שהיא זמינה?
- האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות “דברים ישנים בדרכים ישנות”?
- האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות “דברים ישנים בדרכים חדשות”?
- האם הטכנולוגיה יוצרת חוויות לימודיות חדשות ושונות עבור התלמידים?
אני מניח שזה איננו מפתיע שלפי הסקאלה של אוטכט חלק ניכר מהפעילות הלימודית המתוקשבת מתרכז בתחום שתי השאלות הראשונות. על אף המצאותם של כלים תקשוביים מדהימים אנחנו מתקשים למצוא את הדרך לנצל אותם כדי ליצור חוויה לימודית חדשה (וחשוב להדגיש שלא תמיד ברור לנו מהי “חוויה לימודית חדשה”). פישר מודע לזה, והוא מזהיר בפני “תסמונת החפץ הנוצץ” שעשויה לסנוור אותנו ולגרום לנו לחשוב שהפעולות החינוכיות שלנו חדשניות רק מפני שהן נעשות באמצעות כלים חדשים. הוא מזכיר לנו שקיימים כלים רבים שממלאים פחות או יותר את אותן הפונקציות, ולכן, אם יש לנו כבר כלי שממלא פונקציה מסויימת, אין סיבה לרדוף אחרי כלי חדש שמשרת את אותו הצורך. עם זאת, הוא משוכנע שהאפשרות ל-“למידה חדשה” קיימת:
New tools are important. New tools give us access to information we wouldn’t have without them. New tools give our students the ability to share, to network and learn in ways they wouldn’t have without them.
היום, דרך מאמרון של אירא סוקול הגעתי לספר משנת 1842 (כן, לפני 170 שנה) מאת ויליאם אנדרוס אלקוט. שם הספר: Slate and black board exercises. הספר של אלקוט (בערך 250 עמודים) מבקש להסביר ולהדגים כיצד רצוי להשתמש בלוח גיר (גם כיתתי וגם אישי) בכיתה. מהתיאורים שלו אפשר להבין שמדובר בטכנולוגיה חדשה שעדיין לא היתה מוכרת בבתי הספר. תוך כדי ההסברים שלו על היתרונות של לוח הגיר אלקוט גם מתאר את הפדגוגיה המתבקשת מהשימוש בו, לדוגמה השאלות שרצוי שהמורה ישאל וכיצד לשאול אותן, והצורך לפנות בשיעור זמן שבו התלמידים יוכלו לתרגל את מה שהם לומדים. לא קראתי את כל הספר, אבל מספר קטעים ממש “ביקשו” שאצוטט אותם כאן.
בצורה שאפשר לתרגם כמעט ישירות לדיון של ימינו על הצורך בכיתות של 1:1, אלקוט כותב (עמ’ 12-13) שכל תלמיד בכיתה זקוק לשולחן משלו:
I ought also to say here that the preceding remarks as well as those which follow are made upon the presumption that every pupil of every age has his own separate desk for I conceive this to be a highly important point in the construction of every school house. Some I know undertake to say that one desk will serve for two pupils and so it may when we cannot do better. But one pupil and one only to each desk however young he may be is certainly preferable.
He who is convinced of the truth of what is here affirmed will take special pains to avoid falling into such an erroneous habit. He will endeavor to lead his pupils to think rather than to imitate or decipher or echo back his own thoughts It is indeed one excellence of slate and black board and oral exercises that there is not apt to be so much of the error alluded to connected with these modes of instruction as with many other modes. Still as we have seen there is danger even here.
וזאת איננה ההקבלה היחידה. בצורה דומה מאד לדיווחים של מורים של היום שמתארים את ההתלהבות של התלמידים שלהם בעקבות השימוש בכלי תקשוב חדשים, אלקוט כותב (עמ’ 49-50) על מה שכל כך משמח אותו מהשימוש בלוח:
That which delights me most in connection with these exercises is that instead of being irksome to the pupils they are to them almost like pastimes and they are sometimes as sorry to have them at an end as if they were really such.
לפעמים התמקדות בטכנולוגיה משכיחה את המטרה המקורית של הוראה: להקנות מידע (סדר ראשון)ודרכים איך לחשוב (סדר שני)
לוח, מקל, ומחשב הם רק אמצעים…
להוראה