מילה טובה על הלמידה המקוונת

המאמרונים בבלוג הזה מתמקדים, זה זמן רב, ביומרה של הדיגיטליות, בדחף היהיר שלה להמציא את החינוך מחדש תוך ביטול כמעט מוחלט של כל מה שקדם לעידן התקשוב. למרבה הצער, לא חסרות דוגמאות של היומרה הזאת – דוגמאות שיוכלו להזין את הבלוג הזה עוד חודשים רבים. אבל צריך להיות ברור – לא כל מה שנעשה באמצעות התקשוב בחינוך שלילי, ולפעמים ראוי גם להגן עליו מול מי שמבקש לבטל את תרומתו לתהליכי ההוראה והלמידה. ולכן הגיע הזמן למילה טובה. אני מניח שזה איננו מפתיע שהמילה הטובה הזאת באה כתגובה למאמר שטוען שהלמידה המקוונת לעולם לא תוכל להחליף את ההוראה פנים אל פנים. מתברר (אם לא ידענו את זה קודם) שמבקרי התקשוב בחינוך, בדומה לרבים מהמחדשים הדיגיטליים, לפעמים נאחזים בגישות פשטניות למדי.

רוברט דאניש (Robert Danisch), מרצה לתקשורת באוניברסיטה של ווטרלו אשר בקנדה פרסם מאמר קצר ב-The Conversation:

The problem with online learning? It doesn’t teach people to think

מהכותרת קל להבין את התלונה של דאניש. הוא כותב שהוא מבסס את הביקורת שלו על הגישה החינוכית של ג’ון דיואי ועל ההבחנה בין “ידע של מה” לבין “ידע של איך”. לפי דאניש, ההוראה המקוונת עוסקת ב-“מה” – בהעברה של גוף ידע לסטודנט, במקום ב-“איך” – פיתוח יכולת החשיבה העצמאית והביקורתית של הלומד. אין חדש בטענה הזאת, אם כי לפי דאניש תקופת המגפה חידדה עד כמה המצב הוא שחור/לבן, לרעתו של פיתוח החשיבה הביקורתית:

The COVID-19 pandemic has made it even easier to reduce teaching to knowledge dissemination and to obscure other, equally important, forms of education that help students be better citizens, thinkers, writers and collaborators.
These other forms of education are the cornerstone of human flourishing and democratic participation.

הטענה הזאת של דאניש די מוזרה. הרי נדמה לי שכמעט כל מי שאני מכיר שבמהלך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך ביקש להתמקד יותר בפיתוח החשיבה מאשר בהעברה של ידע. יתרה מזאת, הם ראו בתקשוב, כולל הלמידה מרחוק, אמצעי לשינוי, דרך לשחרר את החינוך מהעיסוק הכמעט בלעדי ב-“מה”. אבל דאניש, כנראה, איננו מכיר את מי שאני מכיר. הוא כותב:

Remote learning is well suited to the kinds of education that focus on abstract theoretical knowledge and not “know-how.” And this is exactly the problem with those forms of learning — and why we ought to resist being seduced by them.

דאניש חושש שהמחקרים שמצביעים על העדר הבדלים משמעותיים בין למידה פנים אל פנים לבין למידה מקוונת מעוורים אותנו להבדל הגדול בין שני אמצעי הלמידה:

An isolated 18-year-old, staring at a computer, can learn what a text is supposed to mean but will have a much harder time learning how to perform a careful interpretation.

הביקורת על דאניש לא איחרה לבוא, בעיקר בשני שרשורי Twitter שבהם אנשי חינוך רבים הגיבו. באחד מאלה קורא אחד כותב שהתלונה המרכזית של הסטודנטים שלו בנוגע לקורס המקוון שהוא לימד בתקופת הקורונה היתה שהקורס היה קשה מפני שהוא גרם להם לחשוב. קורא אחר סיכם את מה שלהערכתו הביא את דאניש לכתוב את המאמר שלו:

Summary for those choosing not to read it “I’ve been forced to teach online for a year. I’ve not engaged my students or know how to. I’ve also not read anything by experts in the field, but let me use old theories of (f2f) learning to explain why it doesn’t work”.

בשרשור האחר קורא אחד כתב שאמנם המאמר די גרוע, אבל יש בכל זאת צורך להראות היכן דאניש טועה. לזה קורא אחר משיב:

I feel like I have been rebutting things like these for the last 12 years.

במילים אחרות, די בחשיפה לפעילות החינוכית המתוקשבת של אנשי חינוך רבים כדי לגלות שמה שדאניש רואה כבלתי-אפשרי כבר קיים זמן רב. התקשוב החינוכי במתכונתו הנוכחית הרוויח בכבוד את הביקורת הרבה שמושמעת כלפיו. אבל הפעילות היום-יומית של אנשי חינוך רבים מוכיחה שהפסילה המוחלטת של ההוראה המקוונת כאמצעי לפיתוח חשיבה ביקורתית מופרכת.

יכולתי לסיים את המאמרון הזה כאן, אבל תוך כדי עריכתו נתקלתי בכתבה נוספת – הפעם ב-Chronicle of Higher Education. הכתבה מדווחת על אריק מזור (Eric Mazur) מרצה פופולרי מאד לפיסיקה בהרווארד שבתקופת המגפה התנסה בהוראה מקוונת. מזור מוכר היטב בזכות סרטונים של שיעורים שלו שעלו ל-YouTube לפני שנים (כתבתי עליו כאן עוד ב-2012). לפי הכתבה, ההתנסות של מזור היתה מאד חיובית:

“I have never been able to offer a course of the quality that I’m offering now,” he says. “I am convinced that there is no way I could do anything close to what I’m doing in person. Online teaching is better than in person.”

אפשר לטעון (וכך אני מרבה לעשות) שהנסיון של מזור מושפע מאוכלוסיית הסטודנטים שלו. עם נתוני הפתיחה של סטודנטים בהרווארד הסיכוי להצלחה מראש די גדול. לא כל מה שמצליח בהרווארד יצליח במסגרות אחרות. ובכל זאת, נדמה שהנסיון של מזור מפריך את הטענות של דאניש. מזור העלה סרטון ל-Vimeo בו הוא מתאר את הקורס, את מטרותיו, את ארגונו וגם את ההערכה של הלומדים. בכתבה הוא מציין נקודה מאד חשובה:

None of this has been easy, of course. As Mazur put it, he spent a “monstrous amount of time” putting the course together this year. But he’s so convinced of how valuable this model is that he asked Harvard to allow him to keep teaching online this fall.

בהוראה המקוונת, כמו עם כל הוראה, בלי תכנון לפרטי הפרטים זה פשוט לא הולך.

להוראה המקוונת, כמו לתקשוב בחינוך באופן כללי, בעיות רבות. לא קשה למצוא בה נקודות התורפה רבות. אבל הביקורת של דאניש – ביקורת שיש מאחוריה תפיסה פדגוגית חיובית אבל כנראה נובעת מהעדר הכרות עם מה שקורה בשטח – איננה תורמת לשיפורה. ההוראה המקוונת ראויה לביקורת איכותית יותר.