חלק ניכר של מה שמתפרסם בנושא התקשוב בחינוך מבשר לנו על נפלאותיהם של כלים חדשים שאיכשהו יחוללו נס ויגרמו לתלמידים ולסטודנטים לגלות ענין גדול יותר בשיעורים שלהם, ויובילו ללמידה טובה יותר (או לפחות לתוצאות טובות יותר במבחנים). גם לא חסרים פרסומים רבים, חלקם הגדול בבלוגים, שמתארים כיצד כלים מבית Web 2.0 מאפשרים ללומדים לפקח על הלמידה של עצמם ומעניקים להם חוויה של למידה אחרת. הגישה הראשונה רואה בתקשוב אמצעי לניהול יעיל יותר של המטרות המסורתיות של בית הספר, ואילו הגישה השנייה מייעדת את עצמה ללומד עצמאי בעל מוטיבציה פנימית שזקוק רק לכך שיגישו לו היצע מגוון של מידע כדי שהוא ילמד בכוחות עצמו. מפני שאני מזדהה מאד אם הגישה השנייה אני מוצא לנכון להזכיר לעצמי לעתים קרובות שללומדים רבים מאד אין המוטיבציה הדרושה, וגם לא המיומנויות הבסיסיות, להיות לומדים עצמאיים, ושהתפקיד של אנשי חינוך הוא לבנות את תהליך הלמידה כך שהם יוכלו לרכוש את אלה. נדמה לי שבגלל זה אני אוהב לקרוא את הבלוג של ליסה ליין.
במהלך חמש השנים האחרונות קישרתי כאן למאמרונים שלי ליין מעל עשר פעמים, כאשר במאמרונים האלה הדגשתי שהיא מצליחה למהול את החלומות החינוכיים שלה עם גישה מציאותית כלפי היכולות של הסטודנטים שלה, וכך היא מחזירה את קוראיה לקרקע מציאותית. כך היא עשתה במספר מאמרונים של השבועות האחרונים. ליין כותבת בעקבות השתתפותה בקורס פתוח שמנחה דייב קורמיה, Rhizo15. בקורס הזה קורמיה מעלה סוגיה מידי שבוע ומבקש מהמשתתפים להתייחס. רוב ההתייחסות מתפרסמת בבלוגים האישים של המשתתפים כאשר ההאשטאג #rhizo15 אשר ב-Twitter עוזר לכולם לגלות את מה שכותבים.
בשבוע השני של Rhizo15 קורמיה שאל מה ניתן למדידה שאיננו “למידה” (What can we measure that isn’t learning?). השאלה הזאת עוררה מספר הרהורים אצל ליין שמצהירה:
I can’t measure learning, only the symbolic artifacts of learning.
בהמשך היא מסבירה שכאשר היא נותנת ציונים, היא עושה זאת עבור התוצרים שסטודנטים מגישים לה. היא איננה יודעת אם הסטודנט כבר הכיר את תחום הדעת כך שהעבודה שהוגשה אולי איכותית אך איננה משקפת רכישת ידע של ממש. כמו-כן, יכול להיות שהסטודנט למד משהו חשוב ומשמעותי לחייו שאיננו קשור ישירות לחומר הלימוד, וגם זה איננו משתקף בציון. היא מסכמת:
When I look to society, I see an awful lot of people behaving as if they’ve learned nothing from history. So instead I hope that they learned what they needed, whether or not I was able to assess it.
יתכן שיש כאן גישה פטאליסטית – שאין ביכולתנו ללמד דבר. אבל נדמה לי שליין בהחלט צודקת. דבריה משקפים את המציאות הקשה שבה מרצה כמו ליין מוצאת את עצמה. היא מלמדת מפני שהיא רוצה להעניק חוויה משמעותית לסטודנטים שלה, אבל היא מבינה שהיא נדרשת להעריך את למידת הסטודנטים לפי אמות מידה מאד מוגבלות.
השבוע לאחר מכן ב-Rhizo15 עסק בשאלה של תכנים שנלמדים. ההתייחסות של ליין לנושא הזה מאפשרת לנו לראות פן נוסף לכיצד היא מבינה את הלמידה. לכאורה, מהתיאור שלה לקושי בהערכת הלמידה אפשר לחשוב שהיא דוגלת בסובייקטיביות מירבית, שהתכנים אינם חשובים אלא רק כיצד כל אחד תופס אותם באופן אישי. אבל ליין מכריזה:
But I like content!
היא מתארת את עצמה כאדם כמעט אובססיבי כלפי “תוכן” מכל סוג שהוא. היא צמאה ל-“תוכן” וגומעת אותו כל הזמן. היא רומזת שהיא חשה שהשותפים שלה לקורס Rhizo15 מעמידים יצירת קשרים בין הלומדים בפיסגת המטרות החינוכיות שלהם, ולא מתייחסים מספיק בכבוד לתכנים. (אינני מכיר את המשתתפים בקורס הספציפי הזה, אבל נדמה לי שלפחות במידה מסויימת התחושה הזאת מוצדקת.) הוא כותבת:
Why do we diss content in favor of connections? I like connections, I learn from them, but only when I bring something to the table. What do I bring? What do my students bring? Understanding of, or questions about, content. Content is what we’ve read, seen, heard.
אין זה אומר שהיא שוללת התייחסות לתהליך הלמידה והחוויה שבו. עם זאת, היא מדגישה שבמפגש בין לומדים ומלמדים המטרה היא שהלומדים ירכשו דעת באמצעות תכנים שהם לא הכירו קודם.
כל זה מוביל לדבריה של השבוע – תגובה לשאלה שהציב קורמיה בנוגע למקום של המורה בתהליך למידה שמתמקד יותר בתהליך מאשר בתוכן. קורמיה שאל:
But what is the role of the facilitator/teacher/professor where we are using learning subjectives, where learning isn’t measured and where content is actually other people?
לטעמי,
בתגובה שלה לשאלה הזאת ליין תיארה היטב אחד הקשיים המרכזיים בתפיסה הזאת (תפיסה ששוב אני מודה שעל פי רוב אני מזדהה איתה). היא מבחינה בין המשתתפים בקורס של קורמיה שברובם המכריע הם אנשי חינוך שסיגלו לעצמם הרגלי למידה עצמאיים ויכולים ללמוד בכוחות עצמם, לבין הסטודנטים שלה במכללה שעדיין אינם לומדים עצמאיים. היא מסבירה שמשתתפי Rhizo15 יכולים להפיל את המורה ואולי למנות מורה אחר במקומו ולהמשיך ללמוד. אבל לא כך עבור הסטודנטים שלה:
It is unlikely that students suddenly without a teacher would fight among themselves for control, however. Instead, they would likely seek another leader. I’ve seen this happen repeatedly, in committee meetings, classrooms, and local government. Many people do not want to inquire – they want to be told what to learn, what to think. When we open up the curriculum, they are lost and frustrated without enough guidance.
בעבר, במאמרונים כאן, ציטטתי את ההתייחסות של ליין למערכות LMS. ציינתי שהיא כותבת שעל אף העובדה שהיא איננה אוהבת את המערכות האלו היא בכל זאת איננה נוטשת אותן. נדמה לי שהקטעים משלושה המאמרונים האחרונים שלה שהבאתי כאן עוזרים לנו להבין את העמדה שלה. ליין חשה אחריות כלפי הסטודנטים שלה שעדיין אינם יודעים לרכוש “תכנים” בכוחות עצמם (ולכן גם מתקשים להפיק מהם תובנות). בגלל זה היא יודעת שאפילו אם היא רוצה “לשחרר” אותם ללמוד בעצמם, הם עדיין זקוקים למישהו שיכוון אותם, וגם למסגרת ברורה שמסייעת ללמידה.
אינני מבקש כאן להעמיד את ליין כגישת ביניים בין אלה שמאמצים את התקשוב כדי לייעל את ההוראה המסורתית לבין אלה שרואים בתקשוב כלי לשחרור הלומד מכבלי הכיתה. ליין ממקמת את עצמה, באופן ברור, במחנה השני. אבל היא מסרבת לאמץ פתרונות שיונקים יותר מסיסמאות מאשר מראיה מפוקחת של המציאות. ובגלל זה אלה מאיתנו שמבקשים לקדם למידה עצמאית באמצעות התקשוב מאד זקוקים לה.