אולי בעצם אין אפ בשביל זה

לפני כמעט חמש שנים, ועם מנה גדושה של ציניות, אודרי ווטרס הכריזה:

The best way to invent the future is to issue a press release.

המשפט הזה מבקר בחריפות את היוהרה של רבים מהמחדשים של הטכנולוגיה החינוכית – יזמים שבטוחים שהכלים והתוכניות החדשים שהם מציעים למערכות החינוך הם אלה שיחוללו את השינוי, הם אלה שיביאו למהפכה החינוכית המיוחלת. ולגישה הזאת מתלווה, כמובן, התעלמות מהמציאות הפחות זוהרת שמתגלה בהמשך. ההתעלמות הזאת היא בעצם האחות התאומה של הוצאת הודעה לתקשורת, והיא נותנת ביטוי ליכולת הנפלאה של אותם מחדשים לא להביט אחורה. מה שהיה, היה, ולמי יש הכוח לבדוק אם ההבטחות שהופצו לכל מי שהיה מוכן לשמוע אכן התגשמו. הרי תמיד יש משהו עוד יותר חדש שמבטיח משהו עוד יותר גדול.

גולדי בלומנסטיק (Goldi Blumenstyk) במאמרון חדש ב-Chronicle of Higher Education דווקא כן בודקת, ומתברר, אם זה לא היה כבר ברור, שמה שמגלים איננו כל כך מרנין. בלומנסטיק חוזרת ל-2015 להכרזה על תחרות של ה-College Success Prize. מדובר בתחרות לפיתוח יישום שיצליח לשפר את ההתמדה בלימודים של סטודנטים במכללות ויביא לעלייה ברורה בציונים שלהם. עם פתיחת התחרות בלומנסטיק פרסמה כתבה אודותיה בה היא תיארה אותה והסבירה שהזוכה יזכה בפרס:

worth up to $5-million for raising persistence and graduation rates among community-college students.

בתקופה שבה מאות מיליוני דולרים מושקעים בטכנולוגיות חינוכיות, סכום של $5 מיליון איננו סכום משמעותי. אבל מלכתחילה התחרות הזאת כוונה למטרה מאד ממוקדת ולא פנתה לחברות טכנולוגיות גדולות, אלא לגופים שיפתחו משהו שיענה על צורך מאד מסוים. בלומנסטיק תיארה את שלבי התחרות:

After the first year, teams that can show an increase in persistence of fulltime students that is at least 10 percentage points better than that of the control group will win $500,000. After the 2016-17 academic year, the team or teams that can show an increase in the two-year graduation rate that is at least five percentage points better than that of the control group will win $1-million. The final prize, of $3.5- to $5-million (depending on how much is given out during the previous rounds), will go to the team that raises three-year completion rates by at least 15 percentage points above the rate for the control group.

להבדיל ממטרות כלליות ואמורפיות כמו "לחולל מהפכה בחינוך" או "לקדם למידה מותאמת אישית" יש כאן מטרה שאולי איננה צנועה מיוחד (עליה של 15% בסטודנטים שמצליחים לסיים את לימודיהם בהחלט משמעותי) אבל היא מוגדרת וברורה ולכן היא אולי ניתנת להשגה.

אבל במקרה הספציפי הזה ה-"אולי" הזה נשאר בגדר אולי. במאמרון החדש שלה בלומנסטיק חוזרת לתחרות ומוסרת ש:

The experiment ended in August 2018. But Robin Hood (הקרן שמימנה והפעילה את התחרות) never issued a news release announcing the outcome. None of the $5 million was ever awarded.

מתברר שמספר גופים הציעו הצעות לתחרות, ושלושה מאלה עלו לשלב הגמר. אבל אחרי ההכרזה על שלב הגמר כמעט לא פורסם דבר אודות התחרות. היא הסתיימה באוגוסט של 2018, ובספטמבר של 2019 הקרן שמימנה אותה דיווחה, בהודעה לקונית שמופיעה בתחתית של דף שמוקדש לתחרות, שבסופו של דבר לא חולק הפרס מפני שהכלים שהמתחרים בנו לא הצליחו לעמוד בדרישות התחרות.

בלומנסטיק כותבת שהגוף שהפעיל את התחרות פרסם מסמך פנימי בן 59 עמודים שמתייחס לבעיות שבה. היא מספרת שהיא קיבלה אישור לעיין במסמך ואפילו לסכם את מסקנותיו, אך לא לפרסם אותו. בסיכום שלה היא מציינת, בין היתר, שהסטודנטים לא השתמשו ביישום במידה המקווה, וגם שהיתה זאת אולי טעות לצפות לכך שיישום בעל יעוד ספציפי יכול היה להשפיע באופן משמעותי על אוכלוסייה מגוונת של סטודנטים

בנקודה הזאת מעניין במיוחד לשים לב לדבריה של נציגה של אחת החברות שהגיעו לשלב הגמר. היא מדגישה שאחד מתנאיי התחרות היה שהכלי שיש לפתח יהיה stand alone – זאת אומרת שלא תהיה התערבות אנושית עם הסטודנטים. אותה נציגה ציינה שהיא:

was gratified the contest proved that “for the students who are most at risk of dropping out, an app alone is not enough.”

ההערה הזאת נוגעת היטב באחת הבעיות המרכזיות של התחרות, ובמידה רבה גם בחלק נכבד מדרך החשיבה של יזמים למיניהם בתקשוב החינוכי בכללותו. אמנם אפשר להבין שהמטרה של יישום הוא לייעל את הטיפול בסטודנטים כי אין אפשרות להגיע אישית לכל סטודנט בנפרד. סיוע טכנולוגי בוודאי יכול היה לעזור לאתר סטודנטים עם קשיי לימוד. כמו-כן אפשר לתאר סיוע של דחיפות קלות (nudges) כדי לעזור לסטודנטים להשאר ממוקדים בקורסים שלהם (ואכן, קיימים מספר פרויקטים כאלה שמשתמשים בכלים כמו SMS). אבל די מהר הדגש על היעילות הופך למטרה בפני עצמה. במקום להתמקד בטיפול בסטודנטים המיקוד נעשה לכלי עצמו. במקרים רבים פרויקטים טכנולוגיים – אם בתחום פיתוח יישום המבצע פעולה מצומצמת או אם במשהו גדול ורחב בהרבה – ממוקדים כל כך בטכנולוגיה עד ששוכחים את המטרה. ויש גם לא מעט פרויקטים שהם שבויים בתפיסה של מציאת "פתרון" טכנולוגי שרק בהמשך מחפש את הבעיה שאפשר אולי לפתור.

למרבה הצער, אין כאן שום דבר חדש. כבר לפני עשרים שנה גבי סלומון הזהיר ש:

אסור שנגיע למצב שבו יכשכש זנב הטכנולוגיה בגוף החינוך

קשה למצוא את המאמר של סלומון – בעצם תמליל של הרצאה מ-2000 – ברשת. מצאתי אותו מספר פעמים כקובץ וורד 97 (לדוגמה כאן) באתר "אוריינית" הרדום של אלישע בביוף, אבל רק בצורה הזאת. ובעצם, זה איננו צריך להפתיע. הרי מישהו מבין המחדשים של היום באמת חושב שאפשר ללמוד משהו חשוב מההגות של גבי סלומון מלפני 20 שנה? הבעיה היא שכפי שהתחרות שעליה, ועל תוצאותיה, בלומנסטיק מדווחת מראה, האזהרה של סלומון עוד תקפה, ושאצל מחדשים רבים הדרך של הוצאת הודעה לתקשורת עדיפה על למידה מההיסטוריה.

2 תגובות בנושא “אולי בעצם אין אפ בשביל זה”

  1. אין תחליף לקשר אישי, להתעניינות, למעקב.. לא מנהלים אנשים דרך טכנולוגיות ולא מעלים מוטיבציה דרך טכנולוגיות. אם יש משהו שהקורונה לימדה אותנו, זה שאין תחליף לחוויה הבין אישית בלמידה.

  2. הנושא כאמור לא חדש – עיין גבי סלומון- ועדיין הפוסט נותן מבט מרענן על העניין ומגרה לחשיבה.
    המטרה היתה יומרנית -טוב שכך- ולא מפתיע שהמטרה לא הושגה.
    בואו נדמיין כעת מצב אחר: נאפשר עוד אמצעים, עם טכנולוגיה ועם מורים ואפילו!!! פרונטלי.
    האם שם אנחנו בטוחים באיך לעשות ומה לעשות?
    אחרי כל כך הרבה שנים של חינוך ומדעי החינוך וטכנולוגיה בחינוך האם לא מגיעה לנו נוסחה מנצחת של איך לעשות דברים???, מתכון לעשיה???

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *