אומרים שהיה פה שמח? אולי לא כל כך.

לטוב או לרע אני משתדל להגביל את ההתייחסות שלי בלוג הזה לנושאים הקשורים ישירות לתקשוב בחינוך. הדבר, כמובן, בלתי-אפשר. מצבו של התקשוב, והמקום שהדיגיטאליות תופסת בחינוך היום, קשורים למציאות החינוכית באופן כללי, וגם לכיוונים שבהם הדיגיטליות מתפתחת בחברה הרחבה. אבל יש אנשים שמסוגלים לטפל בתמונות הרחבות יותר – החינוכית והכלל חברתית – טוב יותר ממני. בגלל זה אני מנסה להתמקד כאן בפן המצומצם, התקשובי-חינוכי, שאני מכיר היטב.

אבל תמיד חשוב ורצוי להרחיב את המבט ולהסתכל על התמונה גדולה. אין ספק שלנושאים כמו מבחנים סטנדרטיים ובתי ספר צ’רטר (לפעמים בעברית מכנים אותם בתי ספר בזיכיון), למשל, השפעה גדולה, ונגיעה ישירה, לתקשוב. לפני כעשרה ימים דיאן רביץ’ פרסמה מאמרון שבו היא טוענת שהירידה במעמדה של ארה”ב במבחני ה-PIRLS האחרונים קשורה ישירות לאימוץ הסטנדרטים של ה-Common Core לפני כ-15 שנים. רביץ’ מקשרת בין אימוץ ה-Common Core לבין התנופה לקידום בתי ספר צ’רטר, וטוענת שהדוגלים בהפרטת מערכת החינוך בארה”ב דגלו גם באימוץ ה-Common Core, ועכשיו הם מצביעים על הכשלונות ב-PIRLS כדי להראות שבתי הספר ציבוריים נכשלו, ולהצדיק עוד ועוד הפרטה.

אבל אם בתחילת המאמרון הזה ציינתי שאני משתדל להתמקד, למה אני עכשיו מרחיב? אני עושה זאת כדי להסביר כיצד דרך התגובה של אחד הקוראים של המאמרון של רביץ’ הגעתי לכתבה של איתן סיגל (Ethan Siegel) באתר פורבס (וגם ב-Medium):

סיגל הוא אסטרו-פיסיקאי בעל בלוג מדעי פופולרי. אבל הכתבה הספציפית הזאת עוסקת בבעיות של החינוך הציבורי בארה”ב. לדעתו של סיגל מערכת החינוך הציבורית שפעם היתה מפוארת נמצאת בסכנת הכחדה. הוא מונה מספר סיבות לכך, וביניהן הוא מסביר:
The first and largest problem is that every educational program we’ve had in place since 2002 — the first year that No Child Left Behind took effect — prioritizes student performance on standardized tests above all else. Test performance is now tied to both school funding, and the evaluation of teachers and administrators.
הוא טוען שהדגש על ההכנה למבחנים יוצר מצב שבו המורה נדרש לעבוד לפי תסריטים קבועים במקום לעבוד לפי הבנתו כמורה מול תלמידים שהוא מכיר. כדי להמחיש את המצב הזה הוא מציג שקף מתוך פעילות שמכיל תסריט של פעילות לימודית בכיתה. מתוך השקף:

הדף הזה מכיל הנחיות, צעד אחר צעד, עבור המנחה, הכוללות:

  • מה להגיד בכל שלב של התהליך
  • על מה להקליק
  • לאלו שאלות ותפיסות מוטעות יש לצפות
  • כמה זמן יש להקדיש לכל נקודה
  • מתי להנחות את הלומדים ללמוד ללא עזרת המחשב
סיגל שואל את קוראיו כיצד הם היו מרגישים אם בעבודות שלהם היו מנחים אותם בפרטי פרטים כמו בדף הזה. הוא מסביר שמלאכת ההוראה איננה יכולה לפעול לפי תסריט כזה, וטוען שבהוראה:
You’d need the freedom to decide what to teach, how to teach it, how to evaluate and assess your students, and how to structure your classroom and curriculum.
כל זה עדיין מהווה מבוא לנושא שעליו בחרתי לכתוב כאן. הנושא עצמו הוא המקור שממנו סיגל גזר את ההנחיות האלו. אמנם היום אנחנו פוגשים תכניות לשיעורים עם פירוט מאד מוקפד כמו במקרה שסיגל מביא, אבל מה שבעיני מעניין כאן הוא שבמקרה הספציפי הזה לא מדובר בתכנית חדשה, אלא בפרויקט מלפני לפחות עשור, ואפילו לפני-כן. השקף נמצא בתוך מצגת הנחיות עבור WebQuest. מצאתי את השקף בתבנית לבניית פעילויות WebQuest שעלתה לרשת לפני עשור:

אותו הטקסט מופיע במספר אתרים שעוסקים בפעילויות WebQuest. מצאתי את השקף גם ב-WebQuest המוקדש לחקר החלל, ובעיצוב שונה גם ב-WebQuest שמבקש מתלמידים לחקור את המדבר – פרויקט שנראה לי כישן יותר מרק עשר שנים. ואני חייב להודות שהעובדה שהשקף איננו מהיום אלא מתקופה די רחוקה מעוררת אצלי לא מעט מבוכה. זה שהיום עדיין אפשר למצוא שרידים של פעילויות WebQuest ברשת איננו מפתיע. אמנם מדובר בסוג פעילות שלפחות בשמה הרשמי כבר לא פוגשים הרבה, אבל היא בכל זאת פעילות המושתתת על עקרונות פדגוגיים חזקים. העובדה ששני העדכונים האחרונים באתר הרשמי של WebQuest.org הם מלפני שנתיים וחצי ותשע שנים מעידה שהתקשוב בחינוך פנה לכיוונים אחרים ונטש סוג של פעילות לימודית מאד מבטיחה. פעמים רבות התלוננתי על הפנייה, או ליתר הדיוק הסטייה, הזאת של התקשוב, אבל זה איננו מה שמפריע לי כאן.

סיגל מסיים את הכתבה שלו אם הצהרה שאיתה אני כמובן מזדהה:

Until we abandon the failed education model we’ve adopted since the start of the 21st century, public education will continue to be broken. As long as we insist on telling teachers what to teach and how to teach it, we’ll continue to fail our children.
אבל חשוב לזכור שהדוגמה שהוא מביא בכתבה די ישנה. העובדה שסיגל יכול למצוא דוגמה של פעילות כל כך מובנית ומונחית מתקופה שבה לכאורה עדיין נתנו חופש פעולה רחבה יותר למורים די מביכה. יש כאן פעילות שהיא לכאורה “פתוחה” אבל הפירוט המדוקדק של ההנחיות מראה שלא סומכים על המורה ובמקום זה צריכים לתאר לו כל צעד של ה-“הוראה” שלו. אני הרי נוהג לטעון שהשינוי החינוכי שאני מזהה היום נובע מההשפעה ההולכת וגדלה של הדגש על מבחנים סטנדרטיים ושל איסוף מידע מאסיבי עבור כל לומד. אבל מתברר שגם בתקופה “פתוחה” יותר היו רבים שלא היו מוכנים לסמוך על שיקול הדעת של המורה. אין ספק שהרבה השתנה, ובמקרים רבים לא לטובה. אבל יש גם דברים שהיו צריכים להשתנות ובכל זאת נשארו כמו שהיו. חבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *