בחינוך כמו בתחבורה?

החג מעניק הזדמנות לגוון את הקריאה, ובמקום לקרוא באופן כמעט בלעדי בענייני חינוך, לגעת בנושאים אחרים. שמחתי לעשות זאת. ובכל זאת, ואולי כצפוי, הכל איכשהו חוזר לחינוך. כך קרה עם כתבה מעניינת של מירב מורן בגליון החג של The Marker (וגם באתר) שעוסק בגורמים שמקשים על הרחבת השימוש בתחבורה הציבורית בארץ ועל הסירוב של רבים מאיתנו להשתחרר מהמכונית הפרטית. הכתבה אמנם עוררה מחשבות רבות בנוגע לתחבורה, אבל גם דרבנה מספר הרהורים בנוגע לטכנולוגיה בחינוך.

מורן מביאה שש סיבות שבגללן הרוב מאיתנו איננו מוכנים, ואולי איננו יכולים, לוותר על המכונית הפרטית. בין הסיבות האלו היא מונה פיזור הישובים בארץ בצורה שאיננה מאפשרת הגעה יעילה של התחבורה הציבורית, התכנון של שכונות חדשות שגם הוא מקשה על השימוש בתחבורה ציבורית, וגם הזמינות של חנייה במרכזי הערים הגדולות. כל אלה, ועוד, לפי מורן יוצרים מצב שבו אין תמריץ לתחבורה ציבורית יעילה, ובסופו של דבר אנחנו ממשיכים לנהוג במכונית הפרטית.

הנקודה החמישית ברשימה של מורן היא “טכנולוגיה ואפליקציות”. מורן מציינת שלצד הבעייתיות של התחבורה הציבורית היו לה גם יתרונות – היא מדגישה את העדר הצורך לנווט בעצמנו, ואת אי-הצורך לעסוק בחיפוש מקום חנייה. אבל הטכנולוגיה מקלה דווקא על הבעיות האלו, וכאשר היא עושה זאת, היא מרחיקה את הדרישה לתחבורה ציבורית זמינה. מורן מצטטת מומחה בתחום ומסבירה:

במלים אחרות, החדשנות של טרנד העיר החכמה, שאמור לפתור בעיות תנועה וניידות בערים המצטופפות, עושה את ההפך. “לכאורה, עלינו להיות מאושרים מייעול השירותים והזמינות הבלתי־נתפשת שמביאות אפליקציות בתחום הניווט, מציאת חניה, הזמנת מוניות ושיתוף נסיעות”, אומר אייל צאום, מחלוצי התחום ויועץ בישראל ובאירופה בפיתוח ערים חכמות. “הבעיה היא ששפע החדשנות מוצע כמעט אך ורק לסוג אחד של תחבורה — המכונית הפרטית. התוצאה היא עלייה בשימוש ברכב הפרטי וירידה בשימוש בתחבורה ציבורית. באופן פרדוקסלי, הייעול והשיפור הכביד את עומס הפקקים וגרם להחרפה של כל החוליים הנלווים לניידות הנסמכת על תחבורה הפרטית”.
או כפי שמורן מסכמת את הטענה הכללית הזאת:
הנוחות הטכנולוגית חיבלה גם ביוזמות שנועדו לצמצם כניסת כלי רכב למרכזי הערים.
נוצר מצב שבו הטכנולוגיה “פותרת” בעיה, אבל מתברר שבעצם היתה זאת בעיה משנית לבעיה גדולה יותר. ולא רק שלא פתרנו את הבעיה המרכזית, אפילו החרפנו אותה. לפי הדעה הרווחת טכנולוגיות חדישות מביאות לנו מציאות טובה יותר, אבל לצד ההקלה האישית שטכנולוגיות כמו Waze ו-Pango מביאות, הן גם מביאות להנצחת המצב הקיים. הנהג הפרטי מרוויח, אבל החברה מפסידה.

אז היכן הקשר לחינוך? מטרתם של רבים מאד מהכלים הדיגיטאליים החדשים בחינוך של היום היא ייעול מלאכת ההוראה. אם מדובר בכלים שמזרזים את תהליך הקניית תכני הלימוד, או כלים שמאפשרים לעקוב אחרי תהליך הקליטה של תלמידים וסטודנטים, יש ייעוד בסיסי אחד: לשפר את הישגי הלומדים במסגרת המערכת הנוכחית. מוסרים לנו שהכלים האלה אכן משיגים את המטרה, שבזכותם ההוראה אפקטיבית יותר. עם זאת, ברור שעל פי רוב הכלים האלה מיישרים קו עם מערכות החינוך כפי שהן פועלות היום. יתכן שיש שיפור בהישגים במבחנים, אבל אין זה אומר שיש יותר למידה, או אפילו למידה “משמעותית” יותר. בכך הכלים הטכנולוגיים החדשים בחינוך דומים לאפליקציות כמו Waze ו-Pango שברמת המשתמש הפרטי אולי משפרים את חווית הנהיגה, אבל ברמה הכלל-חברתית הם מנציחים מצב שמלכתחילה איננו רצוי.

חשוב להדגיש שאין כאן בהכרח שום פגם בכלים עצמם. הם עושים את מה שהם אמורים לעשות, ועושים זאת בהצלחה. הבעיה איננה בטכנולוגיה, אלא בקונצפציה, בתפיסה הבסיסית שמעודדת את הפיתוח דווקא של הכלים האלה, ולא של כלים אחרים. מה הטעם בייעול הקניית הידע אם מה שאנחנו באמת זקוקים לו בחינוך הוא שינוי יסודי של תהליך הלמידה. בתחום התחבורה הכלים האלה אמנם משרתים נאמנה את הנהג הפרטי, אבל מה שבאמת נחוץ היא תחבורה ציבורית טובה. ובחינוך, מה יועילו אמצעים לשיפור ציונים אם מה שנחוץ הוא חינוך אחר?

תגובה אחת בנושא “בחינוך כמו בתחבורה?”

  1. מה שיבגני מורוזוב קורא: “digital solutionism” התפיסה שבעיות מוגדרות דרך העיניים של פתרונות דיגיטליים. תוך התעלמות משאלות חברתיות ותרבותיות ומתפיסה רחבה יותר של “בעיות”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *