דווקא בשביל זה? חבל!

מהכותרת עצמה לא הצלחתי להבחין אם כותב הכתבה, בלייק זאלקברג (Blake Zalcberg) – מנהלו של חברה פרטית לייצור רהיטים ושיווקם, ראה בתהליך הזה דבר חיובי או שלילי, אם כי ניחשתי שהוא יברך עליו. מבחינתי האישית, התהליך עורר חשש.

החשש הזה לא התבדה, וזה על אף העובדה שבעיני זאלקברג מקום העבודה המודרני שונה מאד ממקומות העבודה המוכרים לנו מתחילת המאה ה-20 ואפילו מאלה של אמצע המאה. לפי זאלקברג אין סיבה לפחד ממקומות העבודה המודרניים האלה, ובעצם יש להתייחס אליהם בעין חיובית. כבר לא מדובר בבתי החרושת המלוכלכים בעלי תנאיי העבודה המחפירים של סוף המאה ה-19 אלא במקומות נאורים. מקומות העבודה האלה, שלפיהם זאלקברג רוצה לעצב את בית הספר, מתאפיינים בשלושה מרכיבים חיוביים וחיוניים שיכולים להשפיע לטובה על הלמידה: הם מלאים בעמדות טעינה למכשירים האלקטרוניים הרבים שעומדים לרשות העובדים/התלמידים, יש בהם מגוון שולחנות וכסאות שמאפשרים סגנונות עבודה/למידה שונים, והם מורכבים ממרחבים גמישים כך שאפשר לשנות ולעצב אותם בהתאם לפעילויות העבודה/הלמידה שצריכות להתרחש בהם. לפי זאלקברג, הודות לשלושה המאפיינים האלה מקומות העבודה של ימינו, ובעקבותיהם גם בתי הספר, מסוגלים לעודד עבודה משותפת, והוא רואה בעבודה המשותפת הזאת מרכיב חשוב ורצוי – הן בעבודה והן בלמידה.

הכתבה של זאלקברג די קצרה. אין בה העמקה של הדמיון, או של חוסר הדמיון, בין מקומות עבודה לבין בתי הספר. מתקבל הרושם שהוא איש עסקים בעל רצון טוב שמבקש לתרום לחינוך מהנסיון שלו בעסקים. אין ספק שזה רצון לגיטימי, ואפילו מבורך. אבל ברור גם שמעבר לאכפתיות אין לו הרבה מה להגיד. (לפני הפרסום ב-eSchool News הכתבה שלו התפרסמה בבלוגים של Huffington Post, ונדמה לי שהפרסום שם מעיד על הרצון שלו להשפיע לטובה.) חשוב להדגיש שזאלקברג איננו רוצה שבית הספר של היום יידמה לבית החרושת של תחילת המאה ה-20 (או אפילו לזה של אמצע המאה) אלא למקומות העבודה של היום.

ללא ספק מקומות העבודה של היום שונים מאד מאלה של לפני מאה שנים או של לפני דור. ברבים מבתי החרושת של היום האוטומציה ממלאת תפקיד מרכזי והמאמץ הפיסי של הפועל קטן בהרבה מאשר פעם. כמו-כן, מאז אמצע המאה ה-20 העבודה המשרדית והתפקידים של הצווארון הלבן גדלו מאד. אבל תהיה זאת טעות גדולה לחשוב שאותם מרחבים פתוחים ומקומות ישיבה מגוונים שעליהם זאלקברג כותב מאפיינים את רוב מקומות העבודה שאליהם בוגרי בתי הספר עתידים להגיע. עובדים רבים יצטרכו לפרנס את משפחותיהם בעבודות משעממות וחדגוניות (ואפילו את זה די בקושי). רבים ייאלצו לעמוד שעות ארוכות במחסנים או בדלפקים. אני בוודאי אינני דוגל בכך שבתי הספר יחקו את המציאות העתידית העגומה הזאת, ויהפכו את הכיתות למקומות משעממים יותר מאשר הם כבר היום. אבל אני גם אינני רואה טעם באחיזת עיניים בנוגע למקומות העבודה העתידיים.

עם זאת, יש כנראה משהו שכן נכון בתיאור של זאלקברג. ללא קשר לשינויים שמתרחשים במקומות העבודה, מאפיין חשוב של בית הספר כנראה ימשיך להשאר איתנו – הייעוד שלו. זאלקברג כותב:

אפשר להבין את הרצון להכשיר את התלמיד לתפקידים שהוא עתיד למלא, וגם את השאיפה להתאים בין התנאים שהתלמיד מכיר בבית הספר לבין מה שהוא יפגוש בעבודה. הרי מקומות העבודה של היום אכן שונים ומשתנים (אם כי לא תמיד לטובה). אבל בתוך כל השינוי הזה התפקיד של בית הספר ככלי להכנת התלמיד לעולם העבודה של מחר לא רק נשאר, הוא אפילו מתחזק. אין ספק שזה אחד התפקידים של בית הספר, אבל עצוב לראות כיצד הוא הופך להיות התפקיד הראשי. יש סיבות טובות לעצב את הכיתה בצורה אחרת מאשר הרווחת היום – סיבות הקשורות לדרכי הלמידה שבעינינו הן המתאימות והרצויות, וגם פשוט כביטוי של הכבוד שאנחנו רוחשים כלפי התלמידים שלנו. חבל שתולים את השינוי המיוחל בהתאמת התלמידים למקומות העבודה העתידיים שלהם. כזכור, בכלל לא בטוח שכך באמת ייראו מקומות העבודה. וחשוב עוד יותר, התפקיד המרכזי של בית הספר איננו צריך להיות הכנת התלמיד לעולם העבודה.