דמות לחיקוי או להערצה? לא בחינוך!

כבר מראש אני מודה – הפעם לא יהיה כאן חדש. לא ייכתב כאן משהו שלא הדגשתי מספר פעמים בעבר. ובכל זאת, לפעמים אני נתקל באמירה שמזקקת דרך חשיבה בצורה כל כך מוצלחת שחבל לא לצטט אותה. וכך הפעם.

מצאתי שבארבע שנים האחרונות לא קישרתי כאן לבלוג של ד'ארסי נורמן (D'Arcy Norman), אם כי בין 2009 ו-2014 עשיתי זאת שמונה פעמים. בשנים האחרונות נורמן לא הרבה לפרסם בבלוג שלו, והדגשים בבלוג שלי היו שונים משלו. סיבות אלו יכולות להסביר את העדר הקישורים אליו כאן. עכשיו ראיתי לנכון להביא קטע ממאמרון קצר בבלוג של נורמן מלפני שבועיים.

נורמן מתייחס לכתבה ארוכה ב-The New Yorker על אנתוני לוונדובסקי (Anthony Levandowski) המוכר כאחד האנשים המובילים בתחום הפיתוח של מכוניות אוטונומיות. לוונדובסקי נחשב דוגמה ומופת של האתוס של עמק הסיליקון, או כדוגמה מאד בולטת של פגמיו – תלוי במי שואלים. רבים רואים בו התגלמות האתוס של move fast and break things, אפילו יותר ממארק צ'וקרברג. ב-2016 הוא עזב את גוגל לטובת Uber. בשתי החברות הוא עסק במכוניות אוטונומיות, ובגוגל חשדו שכאשר הוא עבר ל-Uber הוא לקח איתו מידע סודי. התנהל נגדו משפט בנושא, וב-2017 הוא פוטר מ-Uber מפני שהוא לא מסר מידע רלוונטי למשפט כפי שנדרש. לוונדובסקי הוא ללא ספק ממוקד מטרה, ונדמה שהוא מתמצת את הגישה של "המטרה מקדשת את האמצעים". נורמן מביא דברי לוונדובסקי שמופיעים בסוף הכתבה ב-The New Yorker:

“The only thing that matters is the future,” he told me after the civil trial was settled. “I don’t even know why we study history. It’s entertaining, I guess—the dinosaurs and the Neanderthals and the Industrial Revolution, and stuff like that. But what already happened doesn’t really matter. You don’t need to know that history to build on what they made. In technology, all that matters is tomorrow.”

בעקבות הדברים אלה נורמן מהרהר שהם:

make[s] me wonder how much of this ethos is already pervasive in Silicon Valley Edtech

אינני טוען שלוונדובסקי אופייני למובילים בתחום התקשוב החינוכי היום. הוא ללא ספק מקרה קיצוני וחריג בגישתו ובהתנהגותו. ובכל זאת יש לא מעט דמיון בינו לבין מה שאנחנו פוגשים במשבשי החינוך (שמשבשים על מנת להציל אותו, כמובן): העדר התעניינות בהיסטוריה, אפילו עד כדי התכחשות לחשיבות שלה, והתמקדות כמעט בלעדית במה שעושים היום (או מחר). אפשר למצוא את הגישה הזאת אצל רבים בעמק הסיליקון שלכאורה מבקשים ליצור חינוך יש מאין. האתוס של לנוע מהר ולשבור דברים יכול להיות קטלני בכבישים. כמו-כן, אנחנו עדים לכך שהבטחון המופרז של קברניטי עמק הסיליקון מוביל לשיבושים מדאיגים מאד במרקם החברתי והפוליטי. לא קשה להבין שגישה כזאת בחינוך יכולה להיות הרסנית לפחות באותה מידה.

להיות ממוקד מטרה איננו בהכרח פסול, אבל לעתים קרובות מדי, כמו אצל לוונדובסקי, המטרות של עמק הסיליקון אינן מעמידות את האדם במרכז. נורמן מעמיד את הגישה של לוונדובסקי מול הגישה של רנדי בס (Randy Bass), חוקר ומרצה מוערך בתחום הפדגוגיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון. במאמר שהתפרסם בחודש אוקטובר ב-Change בס מדגיש שהטכנולוגיה צריכה לעזור לאדם לבטא את האנושיות שבו:

Technology can best improve education by helping us distinguish ourselves from machines and to make that distinction itself fundamental to the “project” of education.

התרגלנו לשמוע על אי-אילו חידושים בשדה החינוך שזוכים לכותרת של "ה-Uber של החינוך" או "ה-Netflix של החינוך". המיזמים שזוכים לשמות האלה בדרך כלל מאופיינים ב-"חידושים" שמבקשים לשבש את הקיים, תוך העתקת פיתוחים טכנולוגיים מתחומים זרים לחינוך. הם כמובן גם מבטיחים לנו שהשיבוש יטיב עם התלמידים (תוך הבאת רווחים נאים ליזמים). אבל במקרים רבים מדי העצמת האנושי שבנו איננה ניצבת כמטרה מרכזית, אם בכלל. ספק אם להחשב "ה-Uber של החינוך" הוא באמת מחמאה, ובוודאי לא אם רואים במישהו כמו לוונדובסקי דמות לחיקוי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *