באואר עורך השוואה בין החינוך לבין התעשייה והמסחר. הוא טוען שבמשך השנים אנשי חינוך עסקו באופן אובססיבי בהכנסת יותר ויותר חומרה לתוך הכיתה, ואילו:
The successful modernization of manufacturing, financial services and retail have been supported by software running on pretty much whatever was available. Mainframe, minicomputer, PC, or portable device using infra-red connection, radio, or Wi-Fi hot spot–nobody really cared. The essence of the transformation was achieved through software.
אבל אפילו אם הטענה של באואר נכונה, ובתי הספר דואגים יותר לחומרה מאשר לתוכנה, בכלל לא ברור שיש הגיון בהשוואה שהוא עורך. ההנהלה של חברה מסחרית משקיעה חלק מרווחיה בפיתוח טכנולוגי. לפי המשאבים שעומדים לרשותה היא מחליטה במה כדאי להשקיע, וקובעת את צרכי החומרה שלה לפי התאמת החומרה ליישומים שהיא צריכה להפעיל. לחינוך אין “הנהלה” אחידה, אלא מספר “בעלים” שמושכים לכיוונים שונים וליעדים שונים. ההחלטות לגבי תקצוב משאבים אינן נקבעות לפי קו סיום ברור של רווח או הפסד. בנוסף, עד לאחרונה, החלטות בנוגע לחומרה לא נקבעו בהתאם ליישומים שפותחו עבור החינוך מהסיבה הפשוטה שמעט מאד פותח עבור החינוך. על פי רוב, החינוך אימץ כלים שפותחו עבור צרכים ויעדים אחרים. מורים בבתי הספר אינם קובעים את תקציב התקשוב, והם נאלצים למצוא יישומים זולים וחינמיים שאפשר לנצל בכיתה. לא פעם הם עושים זאת בהצלחה רבה. אבל ההשקעה הקטנה הזאת איננה מאזנת את היחס הבלתי-הגיוני שבאואר מזהה בין חומרה לבין יישומים.
באואר מצביע על עוד הבדל משמעותי בין התעשייה והמסחר לבין החינוך:
In education, we like to try new things. In industry, they work to make their investments successful. Why don’t we do the same?
משום מה אינני מופתע שהחברה של באואר מציעה “פתרונות” של תוכנה (אם כי סביר להניח שהיישומים האלה אינם פועלים על מחשבים ישנים). רצוי לזכור גם ש-eschool News מעיד על עצמו שהוא:
a marketing solutions company serving the education technology industry