לא היה קשה לחזות שהמשבר הכלכלי העולמי יעורר חששות בנוגע לעתידם של כלים אינטרנטיים חינמיים. בעידן של צמצומים, כאשר פיטורים רבים כנראה בפתח, כאשר אין כסף להשקיע בפיתוח, וכאשר תקציבי פרסום מקוצצים, סביר להניח שחברות אינטרנטיות יתקשו להמשיך להפיץ את הכלים שלהם ללא תמורה.
לפני כשבוע סילביה מרטינז כתבה על המשבר הכלכלי, ועל השתמעויותיו האפשרויות בתחום התקשוב בחינוך. היא תיארה מצב היפותטי של חברה בעלת מוצר של Web 2.0:
If you want to try to skinny it out, you cut expenses to the bone – like marketing, promotions, and staff. You put new features on hold and try to make money on what you’ve already got. And of interest to educators … you cut your support to areas least likely to make money, particularly small niche markets like schools.
בהחלט יתכן מצב שבו לא יהיו לבתי הספר תקציבים לטכנולוגיה, והכלים החינמיים שאנחנו מכירים היום כבר יעלו כסף (שבתי הספר לא יוכלו לשלם) או פשוט ייעלמו.
מדובר במצב שיכול לאיים על העתיד של קידום התקשוב בחינוך, וקשה לראות את המצב הזה כמעודד. אבל זה בדיוק מה שרואה אנדרו קין. בזכות הספר שהוא כתב (The Cult of the Amateur) ומאמרים רבים, קין כבר הפך את ביקורת תרבות האינטרנט למקצוע (ולמקור הכנסות מכובד). בכתבה שהוא פרסם לפני יומיים הוא חוזה עתיד אינטרנטי דומה לזה שמרטינז מתארת, אבל בעיניו, מדובר בהתפתחות חיובית שבמוקדם או במאוחר היתה צריכה להגיע:
The equivalent photos of today’s economic hard times — displayed for free, of course, on Flickr — may be represented by images of unemployed people in front of their computers cheerfully donating their labor to Wikipedia.
הוא מסביר, בלגלוג בלתי מרוסן, שכאשר האבטלה תגבר, לאותם מובטלים יהיה המון זמן על מנת לתרום לפרויקטים חינמיים (חשוב להדגיש שקין מתקשה להבחין בין פרויקטים של קוד פתוח לבין כלים של Web 2.0 שגם כאשר הם בחינם, אינם בהכרח מבוססים על קוד פתוח):
Hundreds of thousands, and perhaps millions, of newly redundant Americans will have nothing to do all day except contribute to wikis or become citizen journalists or “work” on their Facebook or MySpace pages.
עבור קין, הרעיון שמישהו יתרום מזמנו וממרצו ללא תמורה הוא רעיון מגוחך. בעולם כפי שהוא מבין אותו, אנשים פשוט לא עושים דבר בלי מניע או תמריץ כלכלי. קשה לא להסתיר את השמחה לאיד שמתעוררת אצלו כאשר הוא רואה שבקרוב המצב הכלכלי יהפוך את ימי החינם העליזים לנחלת העבר:
The altruistic ideal of giving away one’s labor for free appeared credible in the fat summer of the Web 2.0 boom when social-media startups hung from trees, Facebook was valued at $15 billion, and VCs queued up to fund revenue-less “businesses” like Twitter. But as we contemplate the world post-bailout, when economic reality once again bites, only Silicon Valley’s wealthiest technologists can even consider the luxury of donating their labor to the latest fashionable, online, open-source project.
המאמר של קין עורר תגובות רבות בבלוגוספירה – וגם זה היה צפוי. הרי לא רק שקין טוען שאין שום הגיון כלכלי בקוד פתוח, נדמה שהוא גם מייחל למשבר שיוכיח שהוא צודק. מספר מבקרים מציינים, בצדק, שקין מבלבל בין כלי Web 2.0 חינמיים, ולבין פרויקטים של קוד פתוח, אך למרות שמדובר בהבחנה חשובה, במקרה הזה היא נראית לי מיותרת. הדקויות האלו אינן מעסיקות את קין, שסגנונו הוא ביקורת גורפת. אבל התגובות האלו לא מתמקדות בהעדר ההבחנה הזאת בלבד. הן נוגעות ממש בנפש האדם, ומנסות לזהות את המניעים האמיתיים למעשיו. כזכור, עבור קין המניע האנושי היחיד הוא הרווח הכלכלי, והוא מבטל כל סיבה אחרת. מתיו טרוסט, שכותב בבלוג של TED (שסרטי ההרצאות של הגוף הזה מוכרות מאד ברשת, ותמיד מרתקים) מצטט את יוחאי בנקלר (The Wealth of Networks עמ’ 98) כדי להצביע על גישה אחרת:
For all of us, there comes a time on any given day, week, and month, every year and in different degrees over our lifetimes, when we choose to act in some way that is oriented toward fulfilling our social and psychological needs, not our market-exchangeable needs. It is that part of our lives and our motivational structure that social production taps, and on which it thrives. There is nothing mysterious about this. It is evident to any of us who rush home to our family or to a restaurant or bar with friends at the end of a workday, rather than staying on for another hour of overtime or to increase our billable hours; or at least regret it when we cannot.
נדמה לי שיש כאן קשר ישיר, וחשוב, לחינוך. לעתים קרובות אנחנו שומעים שהסיבה שהטכנולוגיה חייבת לחדור לתוך בתי הספר היא כדי שהתלמידים של היום יהיו מסוגלים להיות מפעילי הטכנולוגיה של מחר. אבל אפילו אם יש הגיון כלכלי בטענה הזאת, היא מפספסת את העיקר, ובגדול. קליי שירקי מדגיש שהתפוצצות הפעילות היוצרת ברשת היא פונקציה של הזמן שמשתחרר כאשר אנחנו מפסיקים להיות צרכני תרבות בלבד (ומפסיקים לצפות בטלוויזיה שעות ארוכות) ומתחילים להיות יוצרי תרבות. הוא טוען שאנחנו מגלים שקל, ונעים, לנו לתרום למפעלים משותפים. בעצם, זאת הברכה הגדולה של הטכנולוגיה – היא יוצרת תשתית איתנה שעליה ההתנהגות שבנקלר מתאר יכול לבוא לביטוי ולפרוח. כאשר יש בידינו כלים שמאפשרים שיתוף פעולה אלטרואיסטי, חשוב ביותר שבתי הספר יילמדו כיצד לנצל אותם ולהפיק מהם את המרב.
כנראה שאנדרו קין פשוט לא מבין את זה. נקווה שלעומתו, מורים כן יבינו – ויעודדו את תלמידיהם ליצור ולתרום לא מפני שזאת דרך להרוויח עושר, אלא מפני שזאת דרך אמיתית לאושר.