הרהורים תקשוביים בעקבות האירועים בתוניסיה ובמצרים

לפני שנה וחצי העולם צפה בהתרגשות על המתרחש במולדבה ובאיראן, ונפעם מהשפעתם של כלים של מדיה חברתית על תמורות פוליטיות וחברתיות. רק שנים אחדות לפני-כן הכלים האלה בכלל לא היו מוכרים, ופתאום הם ניצבים בחזית השינוי החברתי. החודש, בעקבות הצלחת ההתקוממויות העממיות בתוניסיה ובמצרים, שוב נפעמנו, אם כי הפעם נוצר הרושם שההתפעלות מהתפקיד של Facebook ושל Twitter, ושל האינטרנט באופן כללי, כבר טיפה מעומעמת. אחרי ההתפעלות הגדולה, נדמה כאילו כבר התרגלנו להמצאם של הכלים האלה בחזית השינוי החברתי, ואולי אפילו התחלנו להטיל ספק בגודל התפקיד שהכלים האלה ממלאים.

רצוי להדגיש שעל אף ההתלהבות הכללית מהכלים האלה, לא כולם משוכנעים שהם מסייעים לשינוי חברתי. באוקטובר של 2010, בשבועון New Yorker, מלקולם גלדוול ביקש להסביר, במאמר שצוטט פעמים רבות, Why the revolution will not be tweeted. גלדוול טען ששינוי חברתי אמיתי דורש קשרים חבתיים ממשיים, ולא כאלה ש-Facebook מזמן. יבגני מורוזוב מבקר את כוחם של הכלים האלה מזווית אחרת. במאמרים רבים הוא מדגיש שמשטרים טוטאליטריים יכולים לנצל את הכלים האלה לצורך דיכויין של התארגנויות פופולאריות לפחות באותה מידה שמתנגדי המשטר יכולים לנצל אותם. אבל על אף הקולות האלה (ואחרים), הדעה הרווחת היא שיש קשר הדוק בין כלים של מדיה חברתית לבין הצלחתן של התארגנויות נגד משטרים טוטאליטריים. עם זאת, הציבור גם מתרגל לקשר הזה, ומתלהב ממנו פחות ופחות.

אינני מתכוון כאן לבחון אם הכלים האלה באמת מזרזים תמורות חברתיות. השאלה די מורכבת, וקשה מאד לבודד את השפעתם מההשפעות של גורמים אחרים. כל דור והטכנולוגיות שלו, ובכוחם של אלה, בתנאים חברתיים מסויימים, להפיץ דעות, לתרום להתארגנויות חברתיות, ועוד. סביר להניח שבימים הראשונים של הטלגרף אנשים התפעלו מהשפעתו, ואפילו העיתון היומי שהיום נחשב כמובן מאליו היה פעם מסוגל להניע את גלגלי השינוי. ההיסטוריונים מספרים לנו שהדפוס סייע להפצת דעותיו של מרטין לותר ולהצית את פתיל הרפורמציה הפרוטסטנית. אבל איננו יודעים אם בלי הדפוס אותן תמורות היו מתרחשות. והדפוס, כמובן, לא "פעל" לבדו. השפעתו יכלה לבוא לביטוי בתנאים חברתיים שכבר הבשילו באירופה. לותר עצמו לא היה זה שהדפיס את רעיונותיו, אבל הוא נעזר בטכנולוגיה אחרת, פשוטה ויעילה. הוא הדביק את התיזות שלו על דלת הכניסיה ביום ראשון לפני התפילה, מקום וזמן שהוא ידע יעוררו התייחסות.

אם כל זה נכון, לא קשה להבין שהמהפכות במולדבה, באיראן, בתוניסיה ובמצרים, לא הצליחו בגלל Twitter או Facebook, אלא פשוט השתמשו בכלים הנפוצים של התקופה. אבל גם אם לא קשה להבין את זה, לא קל להפרד מההתרגשות שהתחושה של החדש ושל המקורי מעוררת. ובחינוך כמו בתמורות חברתיות – אנחנו עדיין שבויים בתחושה שהכלים החדשים הם אלה שמחוללים שינוי בחינוך, במקום להבין שהכלים האלה הם פשוט הכלים של היום, הכלים שהיום תופסים את מקומם של הלוח והגיר, של העפרון והמחברת. מרגש יותר לחשוב אחרת, אבל בריא יותר להכיר במציאות הזאת.

תגובה אחת בנושא “הרהורים תקשוביים בעקבות האירועים בתוניסיה ובמצרים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *