אבל דווקא חוסר ההתלהבות שלי הוביל להרהור נוסף. הפרגון של דה-לה-ברייר נתן פרסום למורים שבוחנים את האפשרויות של כלים כמו Google Earth בכיתה, ובדרך הזאת יש בוודאי מורים אחרים שיגידו “גם אני יכול לעשות את זה” … ויעשו. אני משוכנע שכבר היום בישראל יש מורים שביצעו פרויקטים דומים, וגם טובים יותר, וחבל לי שרק מפני שהמידע על הפרויקטים האלה לא הגיע אלי אינני יכול לפרגן להם כמו שעשתה דה-לה-ברייר.
לכן, במידה מסויימת, העובדה שלא התלהבתי מהדוגמאות במאמרון הזה היא סיבה להתלהבות. בעצם, היא עדות לכך שרף הציפיות שלנו גבוה. ברור לי שהפרויקטים שדה-לה-ברייר מתארת הם טובים. אולי המילה הנכונה היא “סולידיים”. לא כל שיעור יכול להוביל ל-“וואו!”. אם פעילות מסויימת גורמת למורים ולתלמידים לבחון את הכלי, אם היא חושפת אותם ליכולותיו, אם היא עוזרת להם לגלות טוב יותר כיצד ללמוד עם הכלי, אז מדובר בהצלחה אמיתית, וגם בלי ה-“וואו!” אסור להמעיט בהישג הזה.
וזה מוביל לתגובה נוספת – תגובה של “וואו!” של ממש. דה-לה-ברייר כותבת על קבוצה של תלמידי כיתה ד’ שהחתימו את עמיתיהם על עצומה שהם הגישו להנהלת בית ספרם. הדרישות שלהם? לעדכן את Google Earth שבבית הספר לגירסה המעודכנת ביותר, ולאפשר להם יותר זמן להתנסות בכלי. אם הפרויקטים של המורים של התלמידים האלה גרמו להם להגיש בקשה כזאת – יש כאן, ללא ספק, סיבה להתלהבות.