לפני חודש הבעתי כאן את אי-שביעות הרצון שלי מהפופולאריות המתמשכת של סידרת הסרטונים Did You Know?. הדגשתי שמדובר באוסף “עובדות” שאיננו מוביל את הצופה לתובנות, ושאפילו בקושי מעלה שאלות משמעותיות. עם זאת, ציינתי ששמחתי לראות שהקטעים שניגנו על האיום שעוצמתן הגדלה של הודו ושל סין מהווה לארה”ב אינם נכללים בגירסה החדשה. הגירסה הזאת גם איננה מביאה נתונים על מספר העבודות שהתלמידים של היום ימלאו במהלך חייהם. לעומת זאת, בגירסה השלישית של הסרטון מדווחים לנו ש:
The U.S. Department of Labor estimates that today’s learners will have 10-14 jobs … by the age of 38.
לא מדובר רק במספר העבודות, אלא גם באופיין. בסטרון טוענים שהיום אנחנו מכינים תלמידים לעבודות שעדיין אינן קיימות, עבודות שיתבססו על טכנולוגיות שעדיין לא הומצאו. אני מודה שכל פעם שצפיתי בחלק הזה של הסרטון מצאתי את עצמי שואל “אז מה?”. די ברור לי שקצב השינוי של החיים שלנו הוא המהיר שבהיסטוריה, אבל מעבר לצורך לחנך ליצירתיות על מנת להתמודד עם השינויים הצפויים – צורך שקיים ללא קשר לקצב השינויים – לא הבנתי אילו מסקנות צריכים להסיק מהנתונים האלה. הסרטון הופק על ידי קרל פיש וסקוט מקלוד, שני אנשי חינוך המוכרים היטב בחוגים של תקשוב בחינוך, ובגלל הקשר שלהם לתקשוב אפשר היה לנחש שהכללת הנתונים האלה בסטרון היתה רמז לצורך בשילוב אינטנסיבי של התקשוב בבתי הספר.
נזכרתי בנתונים האלה מהסרטון כאשר קראתי על יוזמה חדשה של מערכת החינוך של העיר דטרויט. דטרויט של היום היא עיר ענייה עם אחוזי אבטלה עצומים. קיצוצים בתקציבי העיר גורמים לסגירה של בתי ספר רבים. הערכות של אחוזי תלמידים העיר שמסיימים בית ספר תיכון נעות בין 48% ל-21%. ברור שרבים מהתלמידים בדטרויט לא יעבדו ב-10-14 עבודות עד גיל 38, ובמקום זה יהיו מובטלים במשך תקופות ארוכות, ובמקרים רבים פשוט יישבו בכלא.
הנתונים האלה יכולים, אולי, להסביר את האמביוולנטיות שחשתי כלפי הפרויקט החדש במערכת החינוך של דטרויט. ארבעה בתי ספר תיכוניים משתתפים בפרויקט שיוזמת Walmart, פרויקט בו תלמידים אמורים לרכוש הרגלי עבודה:
Students will get 11 weeks of job-readiness training during the school day and 10 high school credits for the class and work experience.
אם מטרת החינוך היא הכשרת תלמידים לעבוד בחנות של Walmart, אני נוטה לחשוב שהמערכת החינוכית של דטרויט מבינה את המונח “חינוך” אחרת מאשר אני מבין אותו. אין זה אומר שאני פוסל הכשרה מקצועית – ברור שלפחות בחלקו החינוך צריך להעניק לתלמידים כלים שבאמצעותם הם יוכלו להתמודד עם שוק העבודה. אבל בין זה לבין 11 שבועות של “הכשרה מקצועית” כעובד זוטר במשכורת מינימום (משכורת שלא תלך לאדם מבוגר שלפי החוק צריך לקבל שכר גבוה יותר) יש פער עצום. אי-לכך, אין זה מפתיע שגופים שונים משמיעים ביקורת על הפרויקט. באתר Change.org שרלוט היל כותבת על החששות שלה:
What sort of work conditions are these Detroit students being prepared for? Walmart is notorious for its low wages, discriminatory treatment of female employees, mass lay-offs and refusal to acknowledge, much less support, employee unions. I doubt Detroit parents would want these values instilled in their children.
היל מעלה חשש נוסף. שכר המינימום במדינת מישגן הוא $7.40 לשעה, אבל החוק במדינה הזאת מאפשר תקופה של 90 ימי הכשרה לבני 16-19 בשכר של $4.25 לשעה. תקופת ההכשרה של הפרויקט היא 11 שבועות – קצת פחות מ-90 יום. אי-לכך, כאשר Walmart “תורמת לקהילה” על ידי הכשרת עובדים עתידיים, היא גם חוסכת לעצמה כסף. כותבת היל:
Looks like whichever Walmart executive made the decision to partner with Detroit schools was just living by the corporation’s own slogan: “Save money. Live better.”
אבל כיצד כל זה קשור לתקשוב בחינוך? באופן די ברור, הסרטון Did You Know? רומז שהעבודות שלקראתן צריכים לחנך היום הן עבודות הקשורות לטכנולוגיות חדישות וליצירתיות. נדמה לי שהקרוב ביותר שהתלמידים שיוכשרו לעבוד ב-Walmart יגיעו בעבודות שלהם שם היא הקופה הרושמת. העבודה הזאת איננה דורשת כישורים טכנולוגיים מיוחדים, ובוודאי איננה קשורה ליצירתיות. אבל גם אם יש מידה לא קטנה של ציניות בפרויקט של Walmart, לצערי יש בו גם לא מעט מציאותיות. כאשר בערך שלושה רבעים מבני הנוער של דטרויט אינם מסיימים בית ספר תיכון, וכאשר האופציות הפתוחות לפניהן דלות ביותר, גם עבודה ב-Walmart יכולה להיות גלגל הצלה. ולאור המצב הזה, דיבורים על תקשוב מערכת החינוך כקרש קפיצה לחינוך אחר נשמעים אוטופיים למדי.