בתחילת השבוע הזה התקשרה אלי מכרה מהעבר הדי רחוק – בדיקה בדואר שלי מראה שההתכתבות בינינו התחילה לפני 16 שנים ולא היינו בקשר כבר עשר שנים – כדי למסור לי על מותו של אלישע בביוף. לפני עשרים שנה הוענק לאלישע פרס ראשון של כנס מוח על תרומתו לתקשוב החינוכי בארץ, אבל היות ורק מעטים זוכרים את כנסי מוח, אני חושש שסביר להניח שמי שעוסק בתקשוב החינוכי בארץ פחות מ-15 שנה עשוי לשאול “אלישע מי?”.
המצב הזה מצער אבל לא מפתיע. תחום התקשוב החינוכי נמצא במרדף תמידי אחרי החדש ואיננו ניחן בזכרון היסטורי חזק. במהלך השנים לא מעט אנשי חינוך תרמו תרומה משמעותית לתקשוב בארץ, והיום הם די אלמוניים ותרומתם נשכחה. זה תהליך די צפוי – במיוחד במציאות הטכנולוגית שבה אלה שזוכרים הם אלה שבנו כלים שהרוויחו הון, גם אם השפעתם על הלמידה היתה מזערית. בלי מאמץ אני יכול לחשוב על די הרבה חלוצי התקשוב החינוכי בארץ, ולא יזיק אם יום אחד מסטרנט יכתוב היסטוריה של התחום שתעניק כבוד לאותם חלוצים. אבל אפילו מתוך כל האלמונים האלה והתרומות המשמעותיות שלהם, אלישע ראוי לכבוד מיוחד.
במשך שנים אלישע ניהל את הפורום הגדול למורים וגננות, וריכז את אוריינית, אתר האינטרנט של מחוז הדרום של משרד החינוך (שהעניק שירותים למחוזות נוספים). במסגרות האלה הוא הנחה מורים בשימוש בכלי תקשוב – לרוב כלים שהיום נראים פשוטים ביותר, אבל בזמנו העניקו למורים אפשרויות פדגוגיות חדשות. עבורי המפעל החשוב ביותר של אלישע היה מש”ל – “מה שרציתי להגיד …” – תשתית לבלוגים בעברית שיצאה לדרך ב-2007 שבה מורים יכלו לפתוח בלוגים עבור התלמידים שלהם, וגם עבור עצמם. רק דפים בודדים מהאתרים שעליהם אלישע הקים או עבד – איריינית, תקשוב דרום, מערכת מש”ל – זמינים היום, וגם אלה שעוד קיימים רדומים. לשמחתי ראיתי שאפשר למצוא חלקים של מש”ל, ועוד קצת, דרך ה-Wayback Machine. אבל מדובר בחלקים בלבד ודרוש לא מעט ניסוי וטעיה כדי למצוא דפים במאגר הזה. ובכל זאת בדרך הזאת אפשר להתרשם מהפעילות הענפה שהיוזמות של אלישע דרבנה. במהלך הימים האחרונים נברתי במשך שעות לתוך מה שכן בנמצא, דבר שגרם להתארכות פרסום המאמרון הזה מעבר למצופה.
ביטוי לתפיסה החינוכית של אלישע אפשר למצוא בשרשור של הפורום הגדול בתפוז ממרץ 2002. שם אלישע סיפר על כך שהוא הגיע לשדה החינוך מהאוניברסיטה ב-1971. הוא כתב שהוא הגיע:
מלא רוח להפוך את הקערה על פיה ולעשות למען חינוך אחר. הרוח לא דעכה מאז אבל למדתי שמערכת ענקית ומורכבת כמו מערכת החינוך קשה מאוד, ולמעשה בלתי אפשרי לשנות במהפכה. השינוי יגיע מעבודה פרטנית של המורים המרכיבים אותה. לכן עצתי הראשונה והחשובה – הכשירו את עצמכם ברוח החינוך המתקדם והפתוח וכנסו לתוך המערכת במלוא התנופה. השינוי הגדול במערכת יבוא בסופו של דבר מסך כל השינויים המרכיבים אותה.
באותם הימים של תחילת המילניום ההתלהבות מטכנולוגיות דיגיטליות היתה רבה. על אף העובדה שהוא התמחה בתקשוב, קולו של אלישע היה נחרץ ועקבי בעד שימת הדגש על המרכזיות של הפדגוגיה. בתגובה למאמרון כאן מ-2008 שהזכיר את הנושא של איים של שינוי (תגובה שעוד ציטטתי במאמרון אחר ב-2010) אלישע התבטא בצורה שאולי נשמעת פרדוקסלית עבור אדם שעסק בתקשוב בפעל מתוך המערכת:
למזלנו הטוב (אני חוזר-הטוב), מערכת החינוך טרם אימצה את התקשוב ללב הקונצנזוס הפדגוגי שלה. מצב זה אפשר היווצרותם של האיים, בהם אני רואה סימני חיים להתפתחות התהליך בכיוון הנכון.
הגישה הזאת, והנכונות להעניק למורים כלים תקשוביים שבאמצעותם הם יוכלו להעצים את ההוראה שלהם מאד אפיינו אותו. והוא גם היה בעל ידע חינוכי עשיר. בתגובה למאמרון מ-2008 בו הבאתי התייחסות מבלוג אמריקאי על ה-lesson study היפני אלישע הסב את תשומת הלב לעובדה שעמי וולנסקי כתב על התופעה המרשימה הזאת עברית.
מספר פעמים ציינתי כאן שלטוב או לרע, אינני רואה בבלוג הזה מרחב שמעודד תגובות (גם אם נעים כאשר אלה מגיעות). גישה זאת הרגיזה את אלישע. עבורו הדיון, והקהילה שנוצרת סביב הדיון, ב-“פינג פונג” מתמשך, היו מרכזיים ללמידה ולהרחבת הדעת:
כיצד אמורים להתבצע תהליכי הרפליקציה והבניית הידע, בהם אנו רואים את עיקר צידוקו של הבלוג החינוכי, אם נוותר כל כך מהר על התגובות לדברים הנכתבים? האם התגובות הם סרח עודף, או מרכיב חיוני בתהליך אותו יוצר הבלוג? אם התגובות הם מרכיב מהותי, אל תמהר כל כך לוותר לקהל קוראיך.
עברו שנים מאז שהבלוג הזה זכה לתגובה של אלישע. כבר שנים לא היה בינינו קשר. כמו-כן, התקשוב החינוכי היום שונה באופן די מהותי ממה ששנינו הכרנו לפני עשרים שנה. הכלים של אז בוודאי נראים פרימיטיביים למי שנולד לתוך הטלפון הסלולארי והזמינות המיידית של מידע. אבל יש עדיין המון שאפשר ללמוד מאלישע ומגישתו החינוכית. קולו יחסר.
.Thank you for introducing me to the work and ideas of Elisha Babayoff
I agree with him that the heart of blogging is in responses from readers and the communication that emerges. That may be changing, though, in this age of social media and microblogging.
תודה ג’יי. תודה על המילים לכבודו. היטבת לשקף את הקול שהיה “נחרץ ועקבי” ואחד ויחיד מסוגו. תודה לך.