חשוב (וגם מפחיד) לראות את זה שחור על גבי לבן

לפני כשבועיים ממשל ארה"ב פרסם תכנית לייעול מוסדות הממשל. בין היתר התכנית ממליצה על איחוד משרדי החינוך והתעסוקה. על אף העובדה שרבים מהמהלכים של שרת החינוך של הנשיא טראמפ מיועדים לצמצם, אולי אפילו לבטל, את משרד החינוך, ההצעה של איחוד המשרדים איננה בהכרח ביטוי לכך. נכון, ממשל טראמפ בז לחינוך ומנסה להפריט את המערכת (מהלך שיעניק הזדמנויות נהדרות לבתי ספר צ'רטר להרוויח) אבל יתכן מאד שמהלך איחוד המשרדים בסך הכל נעשה מתוך הכוונה הפשוטה (אם כי גם השגויה) לייעל. כך או כך, המאמרון הקצר הזה איננו בוחן את הצעת האיחוד, אלא מביא מספר אמירות שהגעתי אליהן בעקבות הפרסומים בעניין. דרך מאמרון בבלוג של פיטר גרין נחשפתי לשני ציטוטים שמתארים באופן המזוכך ביותר את היחס של אנשי עסקים למערכת החינוכית.

גרין מצטט את אלן גולסטון (Golston), בכיר בקרן של ביל ומלינדה גייטס, מתוך כתבה קצרה של גולסטון מ-2013 בנושא הסטנדרטים של ה-Common Core. בכתבה גולסטון ביקש להסביר למה עולם העסקים זקוק לכך שכל המדינות בארה"ב יאמצו את הסטנדרטים האלה. הוא הכריז:

Businesses are the primary consumers of the output of our schools, so it’s a natural alliance.

במילים אחרות, יש קשר הדוק בין בתי הספר לבין עולם העסקים, כאשר העסקים צורכים את התפוקה של בתי הספר. ומהי התפוקה הזאת? מדובר, כמובן, בבוגרי בתי הספר שבעקבות לימודיהם נעשים מתאימים לצרכים של אותם עסקים.

אף אחד איננו מפקפק בכך שאחד היעדים של מערכת חינוכית הוא ההכנה לתעסוקה עתידית. אבל בדבריו של גולסטון אין בכלל התייחסות למטרות חשובות (וחשובות יותר) של המערכת החינוכית – הרחבת האופקים של האדם ופיתוח תכונות שמאפשרות לאדם להיות אזרח תורם בחברה.

גרין גם מצטט את רקס טילרסון (Tillerson), עד לאחרונה שר החוץ של ארה"ב, ולפני-כן מנכ"ל Exxon. גם טילרסון, בכתבה ב-Fortune ב-2015, התייחס לסטנדרטים של ה-Common Core, ואפשר להגיד שאם בדבריו של גולסטון יש עמימות מסויימת, אצלו היחס בין בית הספר לעולם העסקים ברור ביותר. הוא אמר:

I’m not sure public schools understand that we’re their customer—that we, the business community, are your customer. What they don’t understand is they are producing a product at the end of that high school graduation. Now is that product in a form that we, the customer, can use it? Or is it defective, and we’re not interested? American schools have got to step up the performance level—or they’re basically turning out defective products that have no future. Unfortunately, the defective products are human beings. So it’s really serious. It’s tragic. But that’s where we find ourselves today.

בוגרי תיכון רבים אכן חשים שהם ה-"תוצרת" של בית הספר, אבל במידה רבה התחושה הזאת מטפורית. המילה "תוצרת" נותנת ביטוי לתחושה שבמקום להתייחס אליהם כבני אדם בעלי אישיויות ייחודיות, מכבש ה-"לימודים" שמופעל עליהם שואף להפיק תוצר המותאם למפרט שנקבע על ידי המעסיק העתידי. המערך המתמשך של מבחנים סטנדרטיים שהפך לחלק מרכזי של ה-"לימודים" רק מחזק את התחושה הזאת. אבל מדבריו של טילרסון אנחנו מבינים שלא מדובר במטפורה: הסטודנטים הם באמת "תוצרת" שנבדקת על ידי הצרכן כדי לקבוע אם הם עומדים בדרישותיו. אין כאן בכלל התייחסות לחינוך במשמעות הרחבה של המילה. מטרת בית הספר היא פשוט לספק סחורה (ואם הסחורה פגומה, מחזירים אותה ליצרן).

גרין מדגיש שהדברים לא תמיד היו כך. היתה תקופה שבה בית הספר נועד לשרת את החברה במלואה. תוך כדי כך שהוא עזר לסטודנט למצוא את מקומו בעולם הוא גם שירת חלקים מגוונים של החברה, ולא רק את המעסיק העתידי. אבל המציאות של היום שונה מאד:

Or, to put it more simply, the classic view of the US public education system was a system meant to serve the needs of students. What we're pushing now is a system where students are meant to understand that their place in the world is to serve the needs of others.

איחוד משרדי החינוך והתעסוקה בארה"ב איננו מחסל את השאיפה לחינוך במשמעות הרחבה של המילה. התהליך הזה התחיל מזמן. אבל בכל זאת מדובר באסון לחברה, אפילו אם קברניטי התעשייה והעסקים רואים בו את התגשמות חזונם.

תגובה אחת בנושא “חשוב (וגם מפחיד) לראות את זה שחור על גבי לבן”

  1. מעורר מחשבה.
    זה מאכזב אבל לא מפתיע שקבוצה מסוימת רואה את צרכיה ולעיתים אותם בלבד. נראה לי שמה שמסבך את העניין זה שגם הלומד והוריו – לקוחות נוספים וחשובים של מערכת החינוך – רואים את ההכשרה למקצוע כדבר המרכזי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *