כן, אבל …

על אף העובדה שלאחרונה עולה החשש שהקדמנו עם ההכרזה על סיום תקופת הקורונה, הגיוני שאנשי חינוך מבקשים עכשיו לסכם את מה שלמדנו ממנה. כך עושה סטיבן מינץ (Steven Mintz) שלפני כשבועיים פרסם כתבה ב-Inside Higher Ed תחת הכותרת:

What the Pandemic Should Have Taught Us About Effective Teaching

מינץ, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה בטקסס, איננו היחיד, וגם לא הראשון, לנסות להסיק תובנות בנוגע להוראה ולמידה בעקבת המגפה. רבים בבלוגוספירה החינוכית, וגם בעיתונות הפופולרית, מבקשים לעשות זאת. רבים מדגישים שאסור לחזור למה שהכרנו לפני הקורונה ומבקשים לתאר מה אפשר לשנות. כצפוי, רוב המאמרונים שמתפרסמים על הנושא הזה מייצגים אג’נדה חינוכית ברורה (אני מודה, אני נמנה עם אלה). המגפה משמשת לכותבים האלה קרש קפיצה לקידום שינויים פדגוגיים שלדעתם היו רצויים הרבה לפני הקורונה. נדמה לי שהכתבה של מינץ שונה. במידה רבה היא אובייקטיבית ונטולת אידיאולוגיה. במקום זה היא מציגה תובנות כלליות מאד, והיא עושה זאת בצורה ניטרלית ומסודרת. מינץ מציין ארבע נקודות ראשיות שאנחנו צריכים, או היינו צריכים, ללמוד:

• • • ההוראה המקוונת דורשת מאמץ
    • סטודנטים בקורסים מקוונים מאבדים את הקשר לרצף הלמידה מאד בקלות
    • בקורס מקוון ההיבטים החברתיים והרגשיים חשובים באותה מידה של תכני הקורס עצמו
    • קשה מאד לשמור על קצב מתאים (בנקודה הזאת מינץ איננו מציין שמדובר בקורס מקוון)

אחרי מספר משפטי הרחבה על כל אחת מהנקודות האלו מינץ מוסיף תשע נקודות הקשורות לאתיקה בהוראה המקוונת – נושאים כמו מתן הזדמנות שווה, פרטיות, קניין רוחני, ועוד. גם הנקודות האלו כלליות ביותר.

אין לי ויכוח עם אף אחת מהנקודות שמינץ מעלה. על פי רוב הן נכונות והגיוניות. אבל יש בכל זאת משהו מוזר במה שהוא כותב. הרי היה ראוי ואף צפוי שאנשי חינוך היו נחשפים להן עוד הרבה לפני המגפה. לגבי הנקודה הראשונה – שההוראה המקוונת דורשת מאמץ – אפשר אולי לטעון שלפני הקורונה מעטים התנסו בה ולכן אולי רבים לא הספיקו להפנים עד כמה מדובר במלאכה קשה. אבל לפי כותרתה, הכתבה של מינץ עוסקת בתובנות על ההוראה האפקטיבית בכללותה, והוא אפילו מדגיש ש:

Creating an engaging, interactive course is hard enough in person. It’s all the tougher online.

כך שצריך להיות ברור שהנקודה הזאת איננה מתייחסת רק לסביבה המקוונת.

אני מתקשה לתאר לעצמי מורים ו/או מרצים שבאמת מבקשים להיות מורים אפקטיביים שאינם מודעים לכך שמדובר במלאכה קשה – אם בפנים אל פנים או אם בצורה מקוונת. כך גם עם התובנה השנייה של הקושי לשמור על רצף הלמידה. מינץ, אגב, מודע לכך. הוא כותב, למשל:

But don’t delude yourself: even in in-person classes, students withdraw and disengage. Hopefully, we’ve discovered the importance of keeping students engaged and motivated and ensuring that they participate actively in their own learning.

מה שברור למינץ היום היה יכול (וגם היה צריך) להיות ברור לאנשי חינוך מזמן. בעצם, מינץ נעזר בתובנה שהוא הסיק על הסביבה המקוונת בזמן המגפה כדי לשקף את המציאות שהיינו צריכים להיות מודעים לה עוד בימים ה-“רגילים”. זה לגיטימי לחלוטין, אבל בכל זאת די מביך. אם הנקודות האלו שמינץ מעלה נעשות ברורות רק בעקבות הקורונה ראוי שנודה למגפה. אבל זה גם סימן שהמצב בחינוך היה הרבה יותר עגום מאשר אפילו רואי השחורות שבינינו חשבו. אולי זה טוב שהמפגה האירה את עינינו למה שאפשר וצריך לשנות בחינוך, אבל אם זה קורה לנו רק עכשיו, ובנקודות כל כך בסיסיות, צריכים לשאול איפה היינו ומה עשינו עד עכשיו. למה היינו זקוקים למגפה כדי להיוודע לדברים שבכלל לא הוסתרו מאיתנו?

חשוב להדגיש שלא דרושה ראייה מיוחדת כדי לזהות את הנקודות שמינץ מעלה. לא צריכים להיות יחידי סגולה כדי להבין שהן בבסיס של כל “הוראה אפקטיבית”. יתכן שכאשר מדובר בהוראה מקוונת היו מורים רבים שלא נחשפו למעצבי הוראה או לטכנו-פדגוגים (או כל מינוח עדכני אחר) שיכלו לסייע להם בבניית קורסים לפני הקורונה. יתכן שהם אפילו לא ידעו למי לפנות כדי לקבל הדרכה, אם כי סביר להניח שבכל המוסדות היו אנשים שהציעו את עזרתם באופן גלוי. מעט מאד מורים כנראה שאלו או פנו למקורות שכבר מזמן היו די רבים כדי לדלות מידע או לקבל הדרכה. אבל שוב, הנקודות שמינץ מעלה אינן ייחודיות לסביבה המקוונות. קשה לחשוב על תירוץ לא להיות מודעים להן עוד הרבה לפני הקורונה.

למה לי להתלונן? הרי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. אבל המחשבה שהיינו זקוקים למגפה כדי להסיק מספר תובנות שביסודו של דבר הן די בנאליות ואפילו מובנות מאליהן בכל זאת די מדכא.