אם כל ההקדמה הזאת נראית כמו מבוא להתנצלות, יש בזה משהו. הרי גם אם הביקורת מחדדת את המחשבה, אין זה נעים לקטול, פעם אחר פעם, את דבריהם של בלוגרים אחרים (בלוגרים שאינם, אגב, קוראים עברית, ואינם יודעים שמישהו משמיץ אותם). כזכור, אני קורא רשימה ארוכה מאד של בלוגים, ואם אני מגלה שפעם אחר פעם אינני מסכים עם בלוגר מסויים, שום דבר לא עוצר אותי מלהפסיק לקרוא את אותו הבלוג. אם בכל זאת אני ממשיך לקרוא בלוג שאת עמדותיו אני מבקר באופן די קבוע, הסיבה היא, על פי רוב, שאני מוצא לא מעט מדעותיי באותו בלוג שאני מבקר. בעצם, אני קורא ומגיב מפני שבדרך הזאת אני מבטא ביקורת על עצמי. כך קורא עם הבלוג של ג’ודי בראק – Golden Swamp. במידה מסויימת, בראק הפכה עבורי למראה שלתוכה אני מכריח את עצמי להביט כדי שאזכור שדי בקלות גם אני יכול להפוך לגרופי של הטכנולוגיה, למעריץ נלהב שאינו מוצא שום פגם בתחום הטכנולוגיה בחינוך.
אני מניח שהשם של הבלוג של בראק הוא מה שמשך אותי אליו תחילה. אני הרי מאד מזדהה עם המטפורה הבסיסית שלה לגבי “ביצת” האינטרנט. בראק חוזרת למטפורה הזאת השבוע כאשר היא כותבת על ספר שהיא קוראת:
The premise of this blog and generally of my writing is that the Net is a swamp filled with the gold which will cause global enlightenment as the 21st century rolls on. Both Gilder’s and Zimmer’s Microcosms describe the sort of swamp where tiny pieces interact to cause it all. In the golden swamp, gold too is micro.
How does the massive heap of information we call Wikipedia emit supple knowledge. With millions of of possible paths to webpages to choose among why does Google choose to place the best few at the top? Why does the chaos of content connections online make sense emerge instead of just crashing?
בראק נופלת בפח די צפוי – היא מניחה שמה שפופולארי הוא בהכרח גם טוב. כמעט אפשר להגיד שהיא יורה חץ, ואחרי זה מציירת את המטרה מסביב למקום בו הוא פוגע. דרכי הפעולה של הרשת אכן נפלאות. אבל עלינו להזהר לא לחשוב שמתרחש בה קסם. כאשר אנחנו מניחים שידע יכול לצמוח באופן קסמי מהערבוביה הביצתית של הרשת, אנחנו מפסיקים לעסוק בעבודה הקשה של לעזור לתלמידים ללמוד כיצד לזהות את מה שבאמת כדאי מתוך הביצה הגדולה הזאת.
היי ג’יי>>הנה אני עושה תרגול ראשון בהנחתך שהתוצאה של אי הסכמה היא מעניינית יותר מאשר התוצאה של הסכמה. ובכן, אינני מסכים עם דבריך בעניין זה. בודאי שאתה צודק שהתעוררותו של דיון על רקע של אי הסכמות יכול להיות מעניין מאד. מצד שני, אני יכול בהחלט לחשוב גם על תגובת הסכמה לדברי הבלוגר, היכולה להיות מעניינת. ניתן למשל להביא פרשנויות מעניינות המחזקות את דעתו של הבלוגר (אם מסכימים עמו כמובן), ניתן להביא דוגמאות מרתקות המאירות את הפוסט שלו באור אחר וניתן לחדד דברים ועוד לא דיברתי על קישור לדפים מעניינים ברשת, הצגת אלמנטים ויזואליים וקוליים ועוד.
אין ספק ש-“מסכים” או “לא מסכים” אינם קצוות של שחור ולבן, ללא שום גוונים (ולא רק של אפור) ביניהם. >לפני יותר מ-30 שנה דה-בונו הציע את המילה Po כדרך לעורר אפשרויות. הוא טען שהקצוות של “כן” ו-“לא” מגבילים אותנו. אמנם “לא” מובילה לחשיבה של “אם לא זה, אז מה כן?”, אבל בצורה לוגית מדי (היש דבר כזה?). לעומת זאת, לדעתו, במילה Po נמצאת היכולת ליצור התייחסות חדשה, בלתי-צפוייה.>אחת התכונות המרתקות של הבלוג בעיני היא האפשרות שהיא פותחת לפנינו לשחק עם רעיונות שונים בפומבי, לבחון אותם מכיוונים רבים, וללמוד מאחרים. מן Po כזה. תודה.