סטיב הרגדון שואל כיצד נוכל לנצל את הערוץ האחורי כדי להעשיר את הכנסים שלנו. כמובן שאין זאת שאלה חדשה, אבל התדירות שבה אנחנו פוגשים אותה הולכת וגוברת. הרגדון כותב:
I would argue that we are not only now capable of organizing, publicizing, and holding group activities without the traditional overhead associated with larger institutions … but we also now have a set of Web tools that substantively create new ways of interacting in those group activities which redefine our productive capabilities.
Not only do most programs allow you to save the chat for later review, but they also can promote valuable ideas, thoughts, and questions from the quieter participants who might not normally jump into a discussion.
רוב הרעיונות שהרגדון מביא בהחלט נראים לי, אבל אני בכל זאת חש אי-נוחות כלפיהם. במידה רבה אפשר לטעון שהדיונים המתמשכים בבלוגוספירה החינוכית מהווים כנס פתוח שאיננו מוגבל בזמן או במקום. המציגים בכנס הזה הם הבלוגרים שמעלים רעיונות שונים ומדווחים על הפרויקטים שלהם, והקהל הוא האנשים הרבים שקוראים, ולפעמים גם מגיבים. אבל אם יש לנו כנס כזה שנמשך כל השנה, לא ברור למה עלינו להפוך את מפגשי הפנים אל פנים המעטים שלנו לשלוחה מתוקשבות של הפעילות הזאת. נכון, כתבתי בעבר שחלקים נרחבים מהכנסים שאליהם אני מגיע די מייגעים, אבל אינני בטוח שה-“תשובה” לבעיה הזאת היא להמשיך את הדיון שמתקיים בבלוגוספירה גם לתוך אותם פגישות מעטות שבהם יש סיכוי להפגש פנים אל פנים.
מאמרון חדש של קתי דייווידסון עזר לי להבין, לפחות באופן חלקי, מה מפריע לי כאן. שבשנים האחרונות דייווידסון צללה עמוק לתוך עולם התקשוב אבל המקורות שלה נמצאים באקדמיה הלא מתוקשבת, ויש לה עין חדה מאד. במאמרון החדש היא מעלה זכרונות מכנס על טכנולוגיות חדישות מלפני מספר שנים. היא מציינת שבאותו כנס עודדו את המשתתפים לנצל את המחשבים הניידים שלהם, ואת התקשורת הזמינה, כדי לשוחח ביניהם, גם בשעת ההרצאות. היא כותבת שהיא הבחינה בשני מסלולי תקשורת – הפורמאלי, מהבמה אל הקהל, והסמוי, שהתנהל בתוך הקהל, דרך המחשבים. היא כותבת:
Pretty soon two conversations developed at the seminar, one live conversation that was intense and serious and exciting, and then the back channel that was hilarious, silent, and also (of course: it’s part of the genre!) snarky. I loved both conversations but not the bifurcation of emotion that arose from the simul-talking and back-talking. People in the room were doing a lot of silent, texting “lol” but, in fact, no one in the room itself was actually Laughing Out Loud. If a someone standing in the doorway had observed the room without knowing about back channelling, she would have thought we were at a funeral. All the fun was reserved for the then relatively new technology of back channelling.
What Johnson notes is that in some ways the lol silent wit on the back channel, in neurological terms, robbed the front channel meeting he attended of social bonding. A major function among primates of laughter is not response to funniness but lubrication of a social situation. Laughing also modifies brain chemistry, shooting good things like stress-reducing oxytocin into the brain. …LOL – when it really is out loud in a group setting–is a group harmonizer. There is a de-stressing effect that happens with group laughter that serves to calm hostility and aid communication. There were more actual jokes per minute because of the back channel at Johnson’s retreat but Johnson’s room–like the seminar room I was in a few years ago–was so eerily silent that people intuited the mood as hostile even when it wasn’t supposed to be.