משום מה, דווקא היום אוטכט בחר לכתוב על רפלקציה. הנושא, כמובן, קרוב לליבי, ועם תחילתם של עשרת ימי התשובה מתאים לחזור ולהקדיש לו (שוב) מאמרון. אוטכט כותב שמעט מדי מורים מפנים לעצמם זמן לרפלקציה. (הוא מציין שכמורים אנחנו מרבים לבקש רפלקציה מהתלמידים שלנו, ולכן ראוי שגם אנחנו נעסוק בה.) הוא מדגיש שעל אף העובדה שהיום הרפלקציה מזוהה עם כתיבה לבלוג, אין הבלוג האמצעי היחיד:
You don’t have to blog, or even write. Reflecting could be reading an educational journal, it might be sitting and staring out the window, or it might be writing down your thoughts.
But lest we forget, reflection is hard work. Whether we are sorting out our emotions and discerning personal values and attitudes, or discovering the shaky underpinnings of contemporary truths, reflection takes work, and, I would suggest, it takes practice. As I prepared to write this blog, I was amazed at how difficult it is to keep focused on a single abstract topic for stretches of time over several days.
And that’s the kicker for me, I think. That’s why so much of the reflection that I do is done away from school — or not done at all — I just don’t control my time in the same way that professionals working beyond the classroom do.
מהבחינה הזאת, עלי להודות שעבורי, שלא נמצא בבית ספר, מלאכת הכתיבה לבלוג קלה יותר. פעמים רבות כתבתי כאן שאני מייחל ליום שבו מורים רבים בישראל יכתבו בלוגים שבהם הם ידווחו ויהרהרו על העבודה החינוכית שלהם (במיוחד בנוגע לשילוב טכנולוגיות בלמידה). אני כמובן עדיין מקווה שכך יהיה, אבל אני גם מודע לכך שזה לא כל כך קל כמו שאני לפעמים רומז. ואי לכך … זאת הזדמנות טובה בשבילי לבקש סליחה.
אני מורה. וככזו אני חושבת כמה פעמים לפני שאני מפרסמת איזשהו הגיג. למרות שמנהלת בית הספר שבו אני מועסקת ואפילו המורות אינן קוראות בלוגים בכלל ובלוגים חינוכיים בפרט(למעשה, השימוש הנפוץ ביותר שלהן באינטרנט כולל בעיקר הורדה והדפסה של דפי עבודה).לכן, אני עורכת את הרפלקציה שלי לרוב על קריאת דבריהם של אחרים ומנסה לעשות השוואה זהירה לדברים המוכרים. או מבצעת אותה בשתיקה, מול עצמי וחבריי הקרובים לדעה.>מעמדן של המורות בארץ הוא כשל הפועלים במפעל, הן מבצעות את העבודה “השחורה” ויכולת העמידה שלהן מול המערכת היא אפסית.>איזה מזל שיש איש כמוך שיכול ומעז לאוורר ולהוציא לאור את המחשבות העוברות בראשו, מביא אלינו את מחשבותיהם של אחרים ואגב כך גם מביע דעה ומתלבט עם קהל הקוראים (השותק, אך חושב). >תודה רבה ג’יי שאתה שם, ושנה טובה!
ג’יי,>אהבתי מאוד את הסייפא. אתה יודע מה אומרים על מודה ועוזב. :-)>אני רוצה להתייחס לדבריה של יוספה. יותר ויותר נדמה לי שלקרוא בלוג של אדם אחר זה קצת כמו להאזין בסטטוסקופ ללמידה שלו להרהוריו. זה לחלוק לו כבוד במובן עמוק של המילה. בתרבות הפנים ארגונית בבתי הספר זה כנראה חסר.>שנה טובה !>איריס