צעד צפוי, ובכל זאת מבורך

אינני טוען שאני מבין גדול בחינוך, אבל מה שבטוח, בכלכלה אני מבין מאד קטן. אי לכך, אינני מתווכח עם אלה שמסבירים לי, בסבלנות הולכת ופוקעת, שאתר אינטרנט שאיננו מכסה את הוצאותיו לא יכול להמשיך להתקיים. אפילו מישהו כמוני, שמשתדל לא להבין את הרעיון הבסיסי הזה חייב, בכל זאת, להסכים. אבל הנוף המידעי של היום הוא נוף של נגישות זמינה. אם איננו יכולים להקליק על קישור ולהגיע ישירות למידע המבוקש, אותו מידע כבר לא יהיה “מבוקש”. אם אני רוצה להמליץ על מאמר מסויים, קשה לעשות זאת כאשר אותו מאמר איננו נגיש לקוראים, אלא נמצא מאחורי סורג ובריח של דרישה למנוי או לתשלום.

אם כך יש, כנראה, מתח מתמיד בין שתי אמיתות – זאת של הכלכלה, וזאת של הנגישות. נכון לאתמול, נדמה לי שלנגישות יש היד על העליונה. בניו יורק טיימס של אתמול קראנו:

Effective Sept. 19, we are ending TimesSelect. All of our online readers will now be able to read Times columnists, access our archives back to 1987 and enjoy many other TimesSelect features that have been added over the last two years – free.

רק לפני כחודשיים הטיימס פתחו את ה-TimesSelect שלהם לכל מי שיש לו כתובת דואר אלקטרוני ממוסד אקדמי. השיקול היה, כנראה, הרצון להשפיע אצל אנשים “משכילים”. אבל מי אמר שצריכים לשבת באקדמיה כדי להיות משכיל? דיונים ציבוריים משמעותיים וחשובים מתנהלים על גבי בלוגים רבים שאינם קשורים כלל וכלל לאקדמיה, ולטיימס יש אינטרס שהבלוגרים המתדיינים יצטטו אותו. וכננרה שגם את זה הבינו בטיימס, ולכן, נכון לאתמול, הכל נעשה חופשי. כתבתי “כנראה”? נדמה לי שאין צורך לסייג את האמירה בשום “כנראה”. בהודעה כתוב:

Since we launched TimesSelect in 2005, the online landscape has altered significantly. Readers increasingly find news through search, as well as through social networks, blogs and other online sources. In light of this shift, we believe offering unfettered access to New York Times reporting and analysis best serves the interest of our readers, our brand and the long-term vitality of our journalism. We encourage everyone to read our news and opinion – as well as share it, link to it and comment on it.

פשוטו כמשמעו – במאבק בין הכסף לבין האפשרות להשפיע, האפשרות להשפיע היא שהכריעה.

האם יש כאן הסק גם לחינוך? אני מודה שאינני בטוח. תוך כדי הכנת המאמרון הזה, נתקלתי במאמרון חדש של ויל ריצ’רדסון, Headlines from the Frontlines. במאמרון הזה ריצ’רדסון מתייחס למהלך של רשת NBC לאפשר הורדות חינם, לתקופה מוגבלת, של תוכניות הטלוויזיה שלהם. הוא מצטט מאמר בניו יורק טיימס (ולפני ההקלקה על “פרסם”, מתברר שקפטן אינטרנט גם מדווח על זה):

NBC’s move comes as companies throughout the television business search for new economic models in the face of enormous changes in the business. Networks continue to lose audience share, and viewers — especially many of the highly prized viewers under 30 years old — are increasingly demanding control of their program choices, insisting on being able to watch shows when, where and how they want.

הוא מבקש להחליף את ה-“prized viewers under 30” עם “prized students over 13”, וגם “demanding control of their program choices” עם “demanding control of their curriculum” כדי להראות כיצד החינוך הולך להשתנות, ובגדול.

יכול להיות שריצ’רדסון צודק, אבל אני חושש שאין הקבלה כל כך ברורה בין המשל והנמשל. אני מקווה שתלמידים בבתי הספר אינם צרכנים שבוחרים אילו מוצרים לימודיים עדיף להם לקנות. הרי אם זה נכון, אז אנחנו, המחנכים, אינם אלא חנוונים. המהלך של הטיימס מצביע על שינוי תרבותי רב-היקף בנוגע לנגישות המידע, אבל לעתיד הנראה לעין, החינוך יצטרך לעסוק בדרכים לעורר את התאבון למידע, ועל פיתוח אנינות הטעם של התלמידים כדי שהם יוכלו לזהות את האיכותי מתוך ההיצע הגדול כל כך של המידע החופשי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *