ראייה היסטורית מפוקחת, אבל הפעם רק חלקית

לארי קובן (Larry Cuban) הוא היסטוריון של החינוך האמריקאי. הוא פרסם ספרים רבים שחקרו כיצד שינויים חודרים לתוך מערכות חינוך, ובצדק הוא מאד מוערך בתחום. אני מניח שבמידה רבה ההערכה החיובית כלפיו נובעת מכך שרוב הכתיבה שלו (להבדיל משלי) נקייה מנקיטת עמדה קיצונית. קובן מרבה לתאר את המציאות עם מינימום של אידיאולוגיה. הגישה הזאת, יחד עם הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון, מאפשר לו לא להתרשם במיוחד מהטענות התכופות בימינו של “זה יחולל מהפכה בחינוך” ועושה אותו לספקן כלפי טענות כאלו.

במאמרון חדש שהוא פרסם לפני כשבוע קובן כותב ששואלים אותו על ההתעניינות שלו בשימוש בטכנולוגיות חדישות בחינוך. הוא כותב שהוא מרבה להשיב שהנסיון שלו כמורה בכיתה, יחד עם ההכשרה שלו כהיסטוריון, עשו אותו ער לעובדה שבמהלך הדורות תמיד היו נסיונות להביא טכנולוגיות, החדישות לזמנן, לתוך הכיתה. הוא מוסיף:

What surprises me is that these questioners had not viewed high-tech innovations as having either a history in schools or as blood relations to constant efforts to improve schools. Instead, they saw (and see) innovative high-tech devices as singular, even exceptional, ways of transforming teaching and learning completely divorced from previous efforts at improving classroom practice through curricular (e.g., math, social studies, science), instructional (e.g., project-based learning, direct instruction) and organizational (e.g., site-based management, charters, mayoral control) reforms.

אכן, מדובר פה באותו העדר של ראייה היסטורית כלפי השינויים שמתרחשים בחינוך שאני מדגיש כאן לעתים קרובות, אם כי קובן יודע לתאר אותו הרבה יותר טוב ממני.

עוד בימים שבהם היה צורך לשכנע את המערכת שיש טעם להכניס מחשבים לתוך כיתות בתי הספר התנהל ויכוח סביב הטענה שהמבקשים לאמץ טכנולוגיות דיגיטליות מעמידים את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. כבר אז היה זה, לדעתי, ויכוח סרק, אבל זה לא מנע מרבים לטעון שהיה כאן מקרה של הזנב המכשכש בכלב. קובן, שחקר את הכנסתם של חידושים טכנולוגיים רבים לתוך החינוך, הבין היטב שאין להפריד את שילוב המחשב בכיתה ממגמות אחרות בחינוך. במאמרון הנוכחי הוא מתאר היטב את הקשר, את ההדדיות, שבין השניים:

Technological innovations, then, are nested in curricular, instructional, and organizational reforms.

כפועל יוצא של אותה טענה, הוא מדגיש שכאשר מורים מאמצים יישומים דיגיטליים למיניהם ומשלבים את השימוש בהם לתוך השיעורים שלהם הם גם מעצבים את דרכי ההוראה שלהם. לכן, צריך להיות ברור שחידושים טכנולוגיים ורפורמות בתכניות לימודים ובדרכי הוראה קשורים היטב אלו באלו.

קובן גם כותב שהתנופה לשילוב טכנולוגיות חדישות, בעבר כמו היום, תמיד מופיעה עם טענות בנוגע לעתיד הלומדים והחברה, והצורך בשינוי. כך היה בתחילת המאה ה-20, כאשר היה צורך להכשיר דור של מהגרים (גם ממדינות אחרות, וגם מהחקלאות לתעשייה) למציאות חדשה, וכך גם היום כאשר מדובר בצורך בכוח אדם שמסוגל להתמודד עם התחרות ההולכת וגדלה ממדינות אחרות. הוא מתאר את הטענות של אלה שהיום מבקשים להחדיר טכנולוגיות דיגיטליות לתוך הכיתה:

Their words, like the rhetoric of so many other reformers—past and present—portray an economic, social, and political crisis for U.S. competition in world markets unless today’s youth leave school fully equipped with the skills of creating, innovating, problem-solving, collaborating, and critically thinking. And don’t forget: a repertoire of technological skills. The rhetoric must not only create a sense of crisis, it must portray existing institutions as woefully deficient.

ציינתי שכהיסטוריון מכובד קובן שואף לאיזון בביקורת שלו. במקום להזדהות עם צד זה או אחר במאבק על דמות החינוך הוא לרוב מעדיף לשקף את המציאות. הגישה הזאת מורגשת היטב בסיום המאמרון שלו. הוא כותב, במתינות שנראית לי הגונה למדי:

In viewing technological innovations as a sub-set of curricular, instructional, and organizational reforms, then, teachers, principals, and parents can identify patterns and figure out possible consequences for the adoption of the innovation.

מהמשפט הזה אפשר להתרשם שעבור קובן החינוך היום מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות. הרי הוא בסך הכל מצביע על הגורמים שהמורים, המנהלים וההורים צריכים לקחת בחשבון כדי להחליט אלו טכנולוגיות חדישות כדאי, ואלו לא כדאי, לשלב בבתי הספר. כתיבה כזאת איננה רומזת על קיומו של משבר. אבל קצת מוזר שכהיסטוריון של החינוך קובן מזהה את המורים, המנהלים וההורים כגורמים המשפיעים, ואיננו מציין את החברות הטכנולוגיות הגדולות שהן בעלות אג’נדה ברורה ומנסות להשפיע על הגופים האחרים. כהיסטוריון של החינוך אפשר להבין שקובן רואה דמיון רב בין מה שקורה בחינוך היום לבין מה שהיה בעבר, אבל דווקא בגלל זה מוזר שהחברות האלו אינן כלולות ברשימת הגורמים המשפיעים. ההחלטות אכן בידי המורים, המנהלים וההורים, אבל היום, כמו בעבר, החברות הטכנולוגיות הגדולות מפעילות עליהם לחץ כבד – כמו שבעבר התעשיינים ידעו להגדיר את הצרכים שלהם מהחינוך ולחצו על בתי הספר ליישר קו עם הצרכים האלה. הלחץ של היום בא לביטוי במספר מישורים – במכירת כמה שיותר מוצרים לבתי הספר, בהגדרת המטרות התעסוקתיות שלהן כמטרות הראויות של מערכות החינוך, ודרך “פילנתרופיה” שקובעת כיוונים חדשים לעיצוב בתי הספר ודרכי ההוראה בהם.

אולי הראייה ארוכת הטווח של היסטוריון מחדד עבור קובן שפשוט אין חדש תחת השמש, ולכן הוא איננו רואה בלחץ של החברות הטכנולוגיות תופעה חדשה. אבל אותה ראייה היתה צריכה לחדד עבורו שהיכולת לקבוע את סדר היום הטכנולוגי של בתי הספר איננו בידיהם של המורים והמנהלים או ההורים בלבד. קבלת ההחלטות של אלה נעשית תחת לחץ כבד של גורמים אינטרסנטיים בעלי כוח השפעה אדיר. זה אמנם איננו סוג חדש של לחץ, אבל הוא לחץ שקשה מאד לעמוד מולו. המורים, המנהלים וההורים דואגים, בראש ובראשונה, לתלמידים, אבל התמונה הרחבה יותר מכילה גורמים שאינם מעמידים את התלמידים בראש סדר העדיפויות. חבל שקובן, שמיטיב להראות עד כמה אין חדש בחינוך איננו מדגיש גם את זה.