אין זה אומר שבעיני ההערות של ריצ’רדסון הן תמיד חסרי עומק. יש לא מעט פעמים שבהן אני מסכים איתו בלי שארגיש שאני צריך לתבל את ההסכמה שלי עם ביקורת. כך הרגשתי עם מאמרון שהוא פרסם לפני כשבוע. במאמרון הזה ריצ’רדסון הביע את תחושתו ההולכת ומתרחבת שההבטחה הגדולה של התקשוב בחינוך לא רק שלא הגשימה את עצמה, אלא שהיום הוא משרת מטרות שונות מאשר אלה שלשמן איחלנו. ריצ’רדסון מביט אחורה במידה לא קטנה של געגוע וכותב:
There was such an innocence to the Internet back then. … It was all exploration and figuring stuff out and finding cool websites that we could bookmark in our browser. ….the Web was a fun, interesting, pretty fascinating place to be back then.
I still believe that the Web can still be a great place for connection and learning, but I’m less convinced that that will happen through Facebook or Twitter or other algorithmically driven sites that are programming our behaviors and beliefs in ways that subvert the potentials that we aspired to back in the Nineties. It may be time to turn all of that off and find community in other spaces.
חשוב להבין שברובד הפרטי אלה אכן דרכים למצמצם את השפעת ענקי הרשת על החיים שלנו. ובכל זאת צריך להיות ברור שפעולות מהסוג הזה אינן משפיעות על התמונה הגדולה של מצב הרשת. ומעבר לנסיונות האלה, נדמה שריצ’רדסון איננו מחבר בין התהליכים הכלל אינטרנטיים שעליהם הוא מנסה להשתחרר לבין המציאות הנוכחית של התקשוב בחינוך. מתקבל הרושם שריצ’רדסון עדיין רואה את התקשוב החינוכי דרך העיניים של חלוץ ה-Web 2.0 בחינוך, וזאת על אף העובדה שכבר מזמן התקשוב איננו בא לביטוי בחינוך דרך הכלים האלה, אלא דרך “ההתאמה האישית” והמעקב הנרחב אחרי כל מה שהתלמיד עושה. אני בוודאי לא אתווכח עם הקביעה שלו שמפני שהרשת תהיה חלק אינטגרלי מחייהם הבוגרים של התלמידים של היום עליהם להכיר את היכולות וגם את המגבלות שלה, ושאי אפשר להתעלם ממנה או להגביל את השימוש בה.
ובכל זאת, מדבריו של ריצ’רדסון מתקבל הרושם שהוא משמיע שתי ביקורות נפרדות – אחת כלפי האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום, ואחת כלפי הביטויים הנוכחיים של התקשוב בחינוך. הבעיה היא ששני אלה דווקא מאד מחוברים. “ההתאמה האישית” הרווחת היום בחינוך והמעקב ההדוק אחרי ה-“למידה” של כל תלמיד אינם שונים מאיסוף המידע האישי המאסיבי של חברות הענק ששולטים היום ברשת. במידה רבה אלה אינם אלא אחים קטנים לאלגוריתמים שמופעלים כדי לזהות בדיוק את מה שאנחנו “רוצים” (ולגרום לנו לקנות עוד ועוד) מחוץ לחינוך.
ריצ’רדסון מסיים את המאמרון שלו עם רשימה של כתבות מהשבועות האחרונים שמביעות אכזבה דומה לשלו. שמות שתיים מהכתבות האלו מסגירים את הדכדוך השורר בהן: ראיון עם טים ברנרס-לי – “What’s Wrong With the Web Today” וכתבה של פרהד מנג’ו -“The Internet is Dying“. מנג’ו מסיים את הכתבה שלו עם המשפטים:
The internet doesn’t have to be a corporate playground. That’s just the path we’ve chosen.