מרטין וולר שואל שאלה שבוודאי עולה אצל אנשי חינוך רבים:
היות ומדובר בשאלה די חריפה, מתבקש קצת הסבר. בפתיחת המאמרון שלו וולר מתאר מצב די הזוי: הוא מתאר דיווח (דמיוני, כמובן) בעיתונות על בנק שממנה רקטור של אוניברסיטה כמנהל חדש, וזאת מפני שהבנק מזהה באותו רקטור את הכישורים של מנהיגות ושל יציבות ניהולית לאורך שנים שהם נחוצים לו. וולר מוסיף:
Ludicrous, right? And yet, the opposite occurs regularly. Higher education has an inferiority complex. It always feels like it needs to change, to be more like something else, to take radical lessons from elsewhere.
אכן, קשה לספור את מספר הכתבות שמתפרסמות מידי שנה שבהן טוענים שהחינוך צריך ללמוד מעולם העסקים או מהתעשייה, וכמובן במיוחד היום מעולם חברות ההזנק. זה איננו מצב חדש, כמובן. עוד לפני מאה שנה ויותר חסידי הניהול המדעי ביקשו להשתית את מערכות החינוך על יסודות של יעילות ושל הנדסת אנוש למטרות רווח. הם לא רק ביקשו, אלא גם הצליחו במשימה הזאת.
והיום קשה לא להתרשם מהאירוניה אשר בביקורת כלפי החינוך היום, ביקורת שטוענת שהחינוך תעשייתי נכשל. הרי אנשי הניהול המדעי היו אלה שהצליחו לעצב את החינוך לפי התפיסה שלהם ודווקא עכשיו יורשיהם באים ומבקרים את המערכת מפני שהיא המונית, מבוססת על מבחנים סטנדרטיים, מקציבה זמנים קצובים לשיעורים ללא קשר לתכנים הנלמדים. והיום שוב אנשי חינוך כורעים ברך מול המבקרים האלה כאילו הם עצמם אשמים במצב, וכאילו המבקרים מציעים משהו חדש ושונה שיש צורך לאמץ.
וולר איננו טוען שאין מה לשנות בחינוך. בין היתר הוא משוכנע שיש צורך להתאים אותו למציאות הדיגיטאלית של ימינו:
The point is, education has a lot to learn about operating in a digital age. But it seems to ignore learning from its own past …, and prioritise what is perceived as more valuable, relevant knowledge from elsewhere.
אבל יש הבדל גדול בין ללמוד מהנסיון של העבר ולהביט בעיניים חינוכיות על ההווה ועל העתיד, לבין לאמץ כל רעיון חדש שמגיע מחוץ לחינוך, תוך ביטול עצמי, כאילו הנסיון שנצבר חסר משמעות. וולר כותב שגישה כזאת מעבירה מסר שאנשי חינוך אינם מעריכים את הנסיון של עצמם, ושתוך זמן קצר וללא צבירת נסיון בחינוך כל אחד יכול להפוך למומחה חינוכי. מול זה הוא מעלה קביעה נחרצת:
Education is different from other sectors. Education should trust itself.
אני כמובן מסכים, ונדמה לי שאפשר עוד להחריף את האמירה הזאת. הרי אנחנו רגילים לשמוע, השכם והערב, על הכשלונות של החינוך. אבל לאחרונה נעשה יותר ויותר ברור שלרבים מאלה שמספרים על הכשלונות האלה לא מעט כשלונות משל עצמם. לאחרונה אנחנו עדים ללא מעט פשלות מצד אותם מצליחנים, ורושם ה-“כל יכול” של קברניטי ההיי-טק נפרץ. יכול להיות שבאמת כדאי להם ללמוד קצת מאנשי החינוך.