בעצם, התקשוב החינוכי תמיד היה "פוליטי"

בסוף חודש אפריל השנה, כאשר ארה"ב עדיין התקשתה להתמודד עם הגל הראשון של מגיפת הקורונה, משרד החינוך האמריקאי הכריזה על תוכנית להעניק $180 מיליון לפרויקטים שיקדמו דרכים מקוריות להתמודד עם המציאות החינוכית החדשה שבה המגפה העמידה את בתי הספר. הודעה לציבור מטעם המשרד הביאה את דבריה של בטסי דבוס (Betsy Devos), שרת החינוך של ארה"ב:

If our ability to educate is limited to what takes place in any given physical building, we are never going to meet the unique needs of every student. The current disruption to the normal model is reaffirming something I have said for years: we must rethink education to better match the realities of the 21st century. This is the time for local education leaders to unleash their creativity and ingenuity, and I'm looking forward to seeing what they do to provide education freedom and economic opportunity for America's students.

מה שנכון, נכון. כבר שנים דבוס אכן טוענת שהחינוך בארה"ב איננו מתפקד נכון ודרוש שינוי. עם זאת, על פי רוב החשיבה שלה בנושא לא מתמקדת בתקשוב אלא בהפרטה. היא מעוניינת לצמצם (ואפילו לבטל) את התקציבים שמגיעים לחינוך הציבורי ולחלק שוברים למשפחות שבאמצעותם ישלמו לבתי ספר פרטיים ולבתי ספר charter. לרבים מבתי ספר ה-charter דגש חזק על תקשוב. עם זאת, יותר מאשר התקשוב ממלא בהם תפקיד חינוכי הוא מהווה שיקול כלכלי – במקרים רבים השימוש בתוכניות הוראה דיגיטליות, וההוראה מרחוק, מאפשרים כיתות מאד גדולות עם סגל הוראה מצומצם ולא מקצועי. רבים מבתי הספר האלה הופכים לפסי ייצור של הכנה למבחנים סטנדרטיים. הקשר שלהם לחינוך של ממש מקרי בהחלט. (בעלי בתי הספר האלה – קשה לקרוא להם מנהלים במובן החינוכי של המילה – לעולם לא ישלחו את ילדיהם אליהם.) זה איננו צריך להפתיע. הרי על אף הצהרותיה, דבוס איננה באמת דואגת לקידומו של כל ילד. במקרים רבים המטרה המרכזית של בתי הספר שהיא מקדמת היינה להרוויח כסף.

על אף מילותיה היפות, ספק אם לדבוס אכפתיות אמיתית כלפי הצרכים הייחודיים של כל תלמיד. יש לכך עדויות רבות. אבל זאת איננה הנקודה שמעניינת אותי כאן. מה שמעניין הוא השינוי הדי פתאומי שהתרחש בגישה של דבוס. בדבריה מסוף אפריל היא המעיטה בצורך ובכדאיות במבנים פיסיים. והנה, לפני שבועיים, בהצהרה חדשה, היא דווקא מחייבת אותם. בכתבה בניו יורק טיימס מאמצע יולי דבוס מבטאת גישה כמעט הפוכה:

I think the go-to needs to be kids in school, in person, in the classroom,” she said in an interview on CNN on Sunday. “Because we know for most kids, that’s the best environment for them.”

לא קשה להסביר את השינוי המשמעותי הזה. עבור נשיא ארה"ב (שהוא, כמובן, המעסיק של דבוס) פתיחת בתי הספר כבר מתחילת שנת הלימודים המתקרבת היא צו השעה. טראמפ החליט שכלכלת ארה"ב חייבת להתחיל להתאושש, וכל עוד הורי ילדי בתי הספר צריכים להשאר בבית עם ילדיהם כי בתי הספר סגורים (גם אם התלמידים לומדים "מרחוק") זה לא יקרה. וכך פתאום דבוס משנה גישה ומחליטה שבעצם בלי מבנה פיסי שאליו התלמידים הולכים, למידה לא תתרחש. רעיון ביטול המבנה הפיסי שרק לפני כמה חודשים היתה מטרה ראויה עכשיו נגנז.

ההורים בארה"ב, כמו ההורים בכל המדינות, חוששים לבריאות ילדיהם ואינם ממהרים להחזיר את ילדיהם לבתי הספר. הכתבה בניו יורק טיימס מביאה את דבריה של נשיאת איגוד ההורים הארצי שמגיבה לדברי דבוס:

It’s as if the Trump administration gave her one sentence that she was supposed to stick to: Open the economy by any means necessary. Our lives are not valuable to them at all. We are a means to an end.

זה איננו צריך להפתיע שפתיחת בתי הספר נעשה לנושא פוליטי. אבל שוב, מה שמעניין אותי הפעם הוא המקום שהתקשוב ממלא במשחק הזה. לפני כשבועיים הנשיא טראמפ צייץ שתקופת המגיפה אפשרה לבחון את "הלמידה הווירטואלית", והסיק ש:

Virtual Learning has proven to be TERRIBLE compared to In School, or On Campus, Learning. Not even close! Schools must be open in the Fall.

ברור לכולם שטראמפ לא באמת יודע מה קורה ב-"Virtual Learning". דווקא מהביקורת שהוא נוהג להשמיע כלפי מערכות החינוך בארה"ב היתה סיבה להניח שהוא דווקא היה תומך הלמידה באמצעות התקשוב. בשנת 2016 מכון פורדהאם (The Fordham Institute), מכון שמרני שעוסק בפיתוח מדיניות חינוכית, פרסם אוסף אמירות של טראמפ על חינוך. לדוגמה, בפברואר 2016 הוא הכריז:

We need to fix our broken education system!

ובצורה תקיפה יותר ביוני 2015 הוא אמר:

We're twenty-sixth in the world. Twenty-five countries are better than us at education. And some of them are like third world countries. But we're becoming a third world country.

עם ביקורת כל כך חריפה כלפי מערכות החינוך תמוה שטראמפ ודבוס (שגם אותה אפשר לצטט מבקרת בחריפות את החינוך הציבורי) פתאום כל כך להוטים לפתוח את בתי הספר. הרי מה הטעם בלפתוח משהו שבעיניהם כל כך כושל? אבל אין הרבה חדש כאן. אחרים כותבים הרבה יותר טוב ממני על העדר כל תפיסה חינוכית אצל ממשל טראמפ. אבל הבלוג הזה עוסק בעיקר בתקשוב בחינוך, ולאור זה הרגשתי שחשוב לציין כיצד התקשוב והלמידה מרחוק אינם אלא כלי משחק במגמה פוליטית רחבה יותר. אם, כמו באפריל, המטרה היא ניגוח החינוך הציבורי כדאי לשבח את התקשוב, ואם, כמו ביולי, המטרה היא פתיחת בתי הספר הפיסיים בכל מחיר, כדאי לציין את פגמיו ואת כשלונותיו. הטכנולוגיה איננה העיקר. היא בסך הכל פיון במשחק גדול יותר.

2 תגובות בנושא “בעצם, התקשוב החינוכי תמיד היה "פוליטי"”

  1. פוליטקאים מדברים פוליטיקה. לעצם העניין – תקשוב היה צריך להיכנס למערכת החינוך, וכשאר הוא נעשה נכון, הוא פותח אופקים ודרכי למידה משמעותיות, ואפשריות גם בתקופות סגר וריחוק. עם זאת, לדעתי לפחות, הלמידה בתקופת קורונה הוכיחה, כי אין תחליף להקשר החברתי הבין אישי, שמספק בית ספר. ידע ומיומנויות אפשר לרכוש און ליין, אבל התמיכה וההפריה הבין אישית, לצד החוויה הקבוצתית, נזקקים למפגש פנים אל פנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *