כריסטינסון הוא פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, והוא בעל שם עולמי בתחום חידושים בעסקים, ובעיקר בדרכים שבהן טכנולוגיות יכולות לחולל שינויים. קל להבין שהנסיון שלו לבחון את היכולת של טכנולוגיות להשפיע על החינוך מעורר עניין רב אצל אנשי חינוך. בלוגרים רבים כבר כתבו ביקורות חיוביות מאד על הספר.
במאמר שלהם, כריסטינסון והורן טוענים שלמרות הכניסה המסיבית של מחשבים ואינטרנט לתוך בתי הספר, הכיתות של היום עדיין נראות, ומתפקדות, בצורה דומה מאד לצורה שבה הן תפקדו לפני שלושים שנה (אם לא יותר). המסקנה ברורה – הטכנולוגיה עדיין לא השפיעה על החינוך. הם מייחסים את העדר ההשפעה לכך שהטכנולוגיה לא נוצלה על מנת לעשות את הדברים שבהם היא יכולה להצטיין. הם כותבים:
Schools have done what virtually every organization does when implementing an innovation. An organization’s natural instinct is to cram the innovation into its existing operating model to sustain what it already does. This is perfectly predictable, perfectly logical — and perfectly wrong.
אבל מעבר לתמיהה הזאת, יש עוד משהו מוזר בקבלת הפנים החגיגית שלה דבריו של כריסטינסון זוכים. כריסטינסון והורן טוענים שהמערכת החינוכית צריכה לנצל את הטכנולוגיה לענות על צרכים שעליהם בית הספר בצורתו המסורתית איננו עונה. הכוונה היא להתמקד בלמידה של התלמיד כיחיד, ולא לנסות ללמד כיתה הטרוגנית באמצעים הומוגניים. גם כאן, קשה למצוא משהו חדש. אבל שוב, העדר אמירה חדשה איננו הדבר המדאיג. מדאיגות יותר הן הדוגמאות שכריסטינסון והורן מביאים על מנת להצביע על השימוש הנכון של הטכנולוגיה בכיתה. בדוגמאות שלהם הם מבקשים להראות שכל תלמיד יכול ללמוד בקצב ובצורה המתאימים לו, אבל מה שהם מתארים מזכיר יותר כיתה שבה כל תלמיד “זוכה” למנת ההכוונה הדרושה כדי שהוא יעמוד בסטנדרטים אחידים שנקבעו מראש. מתקבל רושם של “למידה”, אבל למרות שאין רג’ימנטציה בהוראה הפרונטאלית, יש ויש בציפיות מהתלמיד.
במאמרון חדש בבלוג שלה, אריאלה מתמקדת בהיבט הזה של המאמר של כריסטינסון והורן:
אני רואה במסר הזה, משהו מבולבל קמעה – להוציא את המחשב מיד המורה ומהתפיסה שבה המורה במרכז לתפיסה שבה התלמיד במרכז – התלמיד מרוכז בעצמו ובמחשב שלו, מעין מכונה סקינרית ביהביוריסטית המלמדת אותו לשנן את כללי הדקדוק לפי הנדרש?אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.
אכן, התלמיד במרכז, אך אינו מביט הצידה ומושיט את ידו לאחרים (כמו בשיר שעלה לתודעתי בקריאת המאמר) יש כאן מעין חזון ג’ורג’ אורוולי ממוכן שאינו מביא שום חידוש, אלא מחזיר אותנו ל-1984 ולתפיסת בלהות של תלמידים כרובוטים.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.