פטריק וולש, מורה ותיק בבית ספר תיכון באיזור ושינגטון הבירה, כותב על מה שבעיניו הוא טכנולוגיית היתר של בית הספר. הוא כותב:
Technolust is in its advanced stages at T.C., where our administrators have made such a fetish of technology that some of my colleagues are referring to us as “Gizmo High.”
Science and math teachers, for instance, have been told that they can’t use traditional overhead projectors to present material to classes, even though the teachers say that in many cases, they’re far superior to computers for getting certain concepts across.
אבל קריאה לעומק של המאמר של וולש מעוררת את התחושה שאולי המצב איננו בדיוק כפי שהוא מתאר אותו. לפני עשור טוד אופנהיימר פרסם מאמר בירחון אטלנטיק, “The Computer Delusion” שהפך מזמן לקלסיקה. כמה שנים אחרי-כן, הוא פרסם ספר (The Flickering Mind) שהמשיך את הקו שהוא תיאר באותו מאמר – שבתי ספר רודפים אחרי המחשב ומנסים לשלב אותו לתוך הכיתה, אבל התוצאות כמעט תמיד מאכזבות. לפני ארבע שנים ג’יימי מקנזי, שהוא בעצמו מבקר די חריף של הגישה של “המחשבים יפתרו את בעיות הלמידה” (אם יש בכלל גישה כזאת) פרסם ביקרות נוקבת על הספר של אופנהיימר, בו הוא הראה שאופנהיימר הצליח לראות רק מה שהוא רצה לראות בבתי הספר שבהם הוא ביקר, שהוא התעלם מדוגמאות של שימוש מוצלח של המחשב ושל האינטרנט. וולש, במאמר שלו, יוצר את הרושם שהוא מבקש להיות היורש של הגישה של אופנהיימר.
וזה מביא אותנו לבלוג של סילביה מרטינז. מרטינז איננה מתכחשת לאפשרות שוולש מתאר נכונה את המצב בבית הספר שלו, אבל היא מציינת (וזה שם המאמרון) “Oh, there’s so much wrong in this story“. היא מצטטת שתי דוגמאות מהמאמר של וולש. מורה למתמטיקה אומר:
Math grows out of the end of a pencil. You don’t want the quick answer; you want students to be able to develop the answer, to discover the why of it. The administration seems to think that computers will make math easy, but it has to be a painful, step-by-step process.
Many students send their papers in over the Internet, and while the margins are correct and the fonts attractive, the writing is worse than ever. It’s as if the rule is: Write one draft, run spell check, hit “send” and pray.
For these teachers, the computers are not just a symptom, they are the problem. But the computer isn’t making students worse writers or setting these “rules”. Do the teachers have any responsibility for standards, for requiring excellent writing. Are the computers to blame for this too?
But from my point of view, blaming technology, even extreme “technolust” for the problems described here is only half the story. The other half of the story is how many ways school reform efforts can go wrong, and how fragile and rare it is when it goes right.