הכתובת היתה על הקיר

ג’וזף וייצנבאום (Joseph Weizenbaum) נפטר לפני יותר מעשור, והתרומה המפורסמת ביותר שלו למדעי המחשב – ELIZA – נוצרה לפני יותר מחמישים שנה. ספרו החשוב Computer Power and Human Reason: From Judgment to Calculation התפרסם בשנת 1976. אינני יודע אם עוד קוראים אותו היום, אם כי אני די בטוח שעוד לומדים על ELIZA שנחשבת כאחד ה-chat bots הראשונים. התוכנה דימתה פסיכולוג רוג’יאני כך שאדם שפנה אליה עם שאלה או בעיה זכה לסדרה של שאלות והערות שדרבנו אותו להמשיך לספר על עצמו (יש שיאמרו לשפוך את ליבו). וייצנבאום גילה שאנשים דיברו אל הבוט בפתיחות רבה, ואף טען שהמזכירה שלו ביקשה שייצא מהמשרד בשעה שהיא שוחחה איתו. על אף העובדה שהוא נחשב לאחד מאבות הבינה המלאכותית, וייצנבאום טען שהמחשב לעולם לא יוכל לפתח את היכולת לבחור, להבדיל מהיכולת להחליט. הערך עליו בוויקיפדיה מסביר שבעיניו למחשב “לעולם יחסרו בו תכונות אנושיות כמו חמלה”.

וייצנבאום אולי שייך לעבר, אבל דבריו עוד מאירים על ההווה. לפני כשבועיים, באיגרת השבועית שלה, אודרי ווטרס קישרה לראיון עם וייצנבאום משנת 1985. לפני מספר ימים גם טים סטאמר התייחס לראיון. אינני יודע למה לא הכרתי את הראיון הזה (והוא כנראה חדש גם לווטרס ולסטאמר) אבל אפשר בקלות להבין למה מספר אנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך מתייחסים אליו בחיוב היום. לא מעטים מאיתנו שלפני דור ראינו הבטחה גדולה בחדירת המחשב לתוך מערכות חינוך מסויגים ממנה היום. דבריו של וייצנבאום מלפני יותר משלושים שנה נשמעים כנבואה שהיה עלינו להקשיב לה אז. עוד בשנות ה-80 וייצנבאום הבין שיש סיבות לא להתלהב מהתקשוב בחינוך. כשנשאל מה התפקיד של המחשב בבית הספר הוא השיב שכדי לקבוע את התפקיד יש צורך קודם לקבוע מה בכלל מקווים שהמחשב יוכל לעשות בחינוך. הוא קבע:

There is something about the computer — the computer has almost since its beginning been basically a solution looking for a problem.

בשנות ה-80, ובמיוחד בשנות ה-90 עם התפתחות ה-WWW, רבים מאיתנו חשבנו שהמחשב כן יכול להציע “פתרון”. קיווינו שהרשת תוכל לשחרר את המערכת מהוראה סתמית של העברת ידע חד-סטרית של החינוך המסורתי ולפתוח את התלמידים למגוון מקורות מידע. כמו-כן, כפי שסימור פפרט טען, חשבנו שהמחשב בידי התלמיד יוכל להיות כלי לחקר וליצירה. היום רבים מאיתנו מודים בצער שההבטחות האלו לא התגשמו, אם כי אין זה אומר שהתקווה, והציפייה, לא היו מוצדקים.

בראיון איתו וייצנבאום זיהה בעיה אחרת, בעיה שהיום נראית כנבואה שכן התגשמה. הוא טען שהחדרת המחשב לתוך מערכות חינוך תאפשר לקברניטי החינוך (והחברה בכללותה) לא לעסוק בשאלות של עוני או רעב שבגללם תלמידים אינם מצליחים ללמוד. הרי באמצעות מכשירי הפלא, המחשבים, פתאום התלמידים כן יצליחו ללמוד (ואף אחד לא יצטרך לטפל בעוני). בגלל זה הוא מגדיר את המחשב ככוח שמרני:

I think the computer has from the beginning been a fundamentally conservative force. It has made possible the saving of institutions pretty much as they were, which otherwise might have had to be changed.

וייצנבאום זיהה את הבעיה הזאת בתחומים רבים, אבל נדמה שבחינוך הוא הרגיש שהיא עוצמתית במיוחד:

It is much nicer, it is much more comfortable, to have some device, say the computer, with which to flood the schools, and then to sit back and say, “You see, we are doing something about it, we are helping,” than to confront ugly social realities.

במקום לסמן פתרון (המחשב) ואז לחפש בעיה שהוא יוכל לפתור וייצנבאום הציע משהו די פשוט – לאתר בעיות שדורשות פתרון ולבחון אם המחשב הוא אכן כלי מתאים לטיפול בבעיות האלו. נדמה לי שעל אף העובדה שלא הצלחנו, זה מה שרבים מאיתנו ביקשנו לעשות כאשר לראשונה ביקשנו להכניס את המחשב לתוך בית הספר.

חשבתי שכך גם ביקשה ווטרס. פעמים רבות בעבר, למשל, היא המליצה (כמעט בלשון של תוכחה) שאנשי חינוך וגם אנשי טכנולוגיה יקראו את Mindstorms של סימור פפרט. עצם הבקשה הזאת הראה בבירור שהיא זיהתה שימוש חיובי למחשב בחינוך. לכן מוזר בעיני שהיום ברוב הגדול של מה שהיא כותבת ווטרס מאמצת את הספקנות של וייצנבאום עד כדי שלילת התקשוב בחינוך. הרי לדבוק בגישה של פפרט כלפי המחשב איננו סותר את ההסתייגות מהדרכים שבהן התקשוב חודר לחינוך היום. אבל נדמה שהיום ווטרס דורשת נאמנות לגישה אחת עד לשלילת האחרת. היום היא רואה את המחשב ככלי שמשרת רק את השמרנות החינוכית. גם אם היום קל מאד להבין מה גורם לגיבוש הגישה הזאת, ואף להזדהות איתה, יש לתקשוב בכל זאת פן אחר. ודווקא בראיון איתו וייצנבאום עצמו פתח עבורנו פתח לאפשרות האחרת, פתח לאמביוולנטיות כלפי התקשוב בחינוך.

וייצנבאום מביא דוגמה של מסוק שבידי הצבא יכול לשמש כלי משחית, אבל בידי צוות הצלה מסוגל לחלץ אנשים לכודים בשיטפון. התנאים שבהם הכלי זוכה לשימוש הם אלה שקובעים את השימוש. הוא הסביר:

But we live in a concrete society, [and] with concrete social and historical circumstances and political realities in this society, it is perfectly obvious that when something like a computer is invented, then it is going to be adopted will be for military purposes. It follows from the concrete realities in which we live, it does not follow from pure logic. But we’re not living in an abstract society, we’re living in the society in which we in fact live.

מלווין קרנזברג, בחוק הטכנולוגיה הראשון שלו ביטא את זה בתמציתיות נהדרת:

Technology is neither good nor bad; nor is it neutral.

קרנזברג ביקש להבהיר לנו שאין למחשב נטייה אינהרנטית. במקום זה כל שימוש מושפע מהמסגרת החברתית או הסביבתית שבה הוא צומח. במידה רבה מאד הסביבה החינוכית של היום איננה סביבה שמעודדת את תכונות הגילוי והיצירה הטמונים במחשב. כמו-כן, על פי רוב הסביבה היזמית של החברה שבתוכה מערכת חינוך פועלת מוצאת ערך רב יותר באיסוף מידע אודות הפרט מאשר בשחרור הפרט למצוא את דרכו הלימודית העצמאית. זאת איננה מציאות שחקוקה בסלע. הטכנולוגיה איננה מכתיבה מציאות מסוימת. אבל החברה של היום איננה סביבה בתולה שבה כל האופציות פתוחות באופן שווה, אלא, כפי שחשש וייצנבאום, סביבה המוטה לכיוון של חברה שבה הסיכוי שהמחשב ישרת את הגילוי ואת היצירה מאד מצומצם.