כזכור, בעיני החלוקה לשני מחנות נבדלים מלאכותית. במידה רבה, אותם כישורים של “חשיבה ביקורתית” שמודגשים בגישה של ה-Partnership אינם שייכים למאה ה-21 אלא לכל תקופה, ואנשי ה-Common Core יכלו להזדהות איתם בקלות. אבל לצערי לא פעם הגישה הטכנולוגית מאבדת את דרכה ושוכחת שהמטרה הבסיסית היא למידה. נדמה לי שכך קרה ב-THE Journal שלקראת סיום השנה האזרחית פרסמה כתבה עם תחזית של:
integrated business-to-business information and media
ספק אם תחזיות כאלו זקוקות לחזאי. אפילו מי שהקשר שלו לתקשוב בחינוך רופף, והוא קורא רק את הספרות הפופולארית, בוודאי יודע שהמכשירים הטכנולוגיים שלנו משתכללים כמעט מידי יום, ושהמכשירים האלה חודרים לתוך הכיתה. אבל לא בגלל זה הרשימה תמוהה בעיני. הרשימה מתמקדת כמעט באופן בלעדי בחומרה. האזכור של ספרי לימוד דיגיטאליים מופיע במסגרת של התייחסות למשכירים שמציגים ספרים כאלה. כמו-כן, הנטבוק, הלוח האינטראקטיבי, וגם המכשירים האישיים שהתלמידים אולי יביאו לכיתה, הם חומרה. ואפילו הנקודה שמתייחסת לכאורה לפדגוגיה – התאמה אישית בעקבות מעקב צמוד אחר ההתפתחות של התלמיד – קשורה לפיתוח יקר של החברות הטכנולוגיות. אין ברשימה התייחסות לאמצעי לימוד פתוחים או חופשיים, או לכלים זולים (או חינמיים) שמסייעים ללמידה האישית ו/או השיתופית של תלמידים. לפי הכתבה, הדרך אל התקשוב בחינוך עוברת אף ורק דרך החומרה.
יש בינינו הסבורים שהתקשוב פותח פתח ללמידה אחרת, ושהגישה הבלתי-אמצעית למידע שהאינטרנט מאפשר מכתיבה דגשים חינוכיים שונים מאשר בעבר. אני מניח שעורכי THE Journal, וכמוהם גם אנשי ה-Partnership, מוכנים מאד לשלם מס שפתיים לרעיונות כאלה. אבל אם התחזיות של THE Journal באמת משקפות את עתיד החינוך כפי שהחברות הטכנולוגיות רואות אותו, ספק אם אני יכול לראות בהם שותפים בהתוויית העתיד הזה.
חד מדויק ומנוסח להפליא!
חוזרים לנקודת הפתיחה, מי מכשכש בזנבו של מי.