לא לצפות לשינויים מפליגים

הצצה אפילו חפוזה לתוך הבלוג הזה מאמתת משהו שאמנם הייתי מודע לו, אך בכל זאת לא חדר מספיק לתודעתי – עברו יותר משלושה חודשים מאז שפרסמתי כאן מאמרון. לא חסרים הסברים ו/או תירוצים למצב הזה. במשך התקופה הממושכת הזאת עסקתי, למשל, במספר עניינים אחרים שמילאו את זמני. בנוסף לכמה פרויקטים אני גם מילאתי את שעות הבוקר בקריאה של די הרבה ספרים (רובם לא קשורים לחינוך) במקום בכתיבה, ובהמשך היום הקדשתי זמן להאזנה למוסיקה, לרוב מתוך אוסף הג'ז המכובד שלי שהוזנח במשך הרבה יותר מדי זמן. וכן, אני מודה שגם צפיתי בהרבה טלוויזיה וגם הרשיתי לעצמי לבזבז שעות ב-Twitter.

אבל אלה אינן הסיבות היחידות להעדר הפעילות שלי כאן. במהלך החודש וחצי הראשונים של תקופת הדממה הזאת התחלתי לכתוב מספר מאמרונים, וחלק מאלה אפילו התקרבו לסיום. אבל בסופו של התהליך לא מצאתי טעם בפרסומם. מאז, במשך יותר מחודש, על אף העובדה שהמשכתי לקרוא מאמרונים וכתבות שעסקו בתקשוב בחינוך, ואפילו חיברתי להם תגובות בראש שלי, לא הצלחתי לשכנע את עצמי שפרסום מאמרונים שלי באמת יתרום משהו לשיפור המצב העגום של החינוך בתקופת הקורונה.

הרי לרוב מה שהתפרסם במהלך התקופה הזאת היה "more of the same": היו שכתבו שכאשר נצא ממשבר הקורונה אנחנו נבין שעלינו ליצור חינוך אחר – חינוך, אגב, שבו התקשוב ימלא מקום מכובד ואפילו מרכזי, ולעומתם אחרים כתבו שאולי התקשוב יחדור יותר לתוך החינוך, אבל לא נראה שינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה. כבר בתחילת המגפה כתבתי שלמרבה הצער אני נמצא בקבוצה השנייה הזאת, ובשלב מסויים פשוט לא מצאתי טעם בלחזור ולציין את זה שוב ושוב (ושוב). נדמה לי שיותר מכל דבר אחר (יחד עם העובדה שכאשר במשך תקופה ממושכת מפסיקים לכתוב נעשה יותר ויותר קשה להתחיל שוב) זה מה שהביא לשתיקה הממושכת כאן. לא מצאתי טעם להצטרף לוויכוח שכבר מזמן מיצה את עצמו, וככל שהימים עברו אפשר להגיד שהתחלתי לשכוח שיש לי בלוג.

בנסיון לחדש את הכתיבה כאן – גם אם אני יודע שהשפעת הכתיבה שלי מזערית – אני מבקש להביא כאן את דבריו של סקוט מקלוד (Scott McLeod) שלפני כשבועיים שפרסם מאמרון תחת הכותרת:

Why most schools won’t ‘reinvent’ themselves after the pandemic

מקלוד ותיק מאד בתחום התקשוב החינוכי, אם כי עיקר העיסוק החינוכי שלו מתמקד במנהיגות חינוכית. יש לו הכרות טובה וארוכת שנים עם בתי ספר ועם שילוב התקשוב בהם, וגם אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כתב במהלך השנים, אני מאד מעריך את הנסיון ואת הידע שלו. מקלוד מציין שבשלב מוקדם יותר של המגפה הוא כתב על האפשרות שהיא תחולל שינויים חיוביים בחינוך, אך ככל שהוא הרהר על הנושא הוא נעשה יותר ויותר ספקן לגבי הסיכוי לשינויים מהותיים או משמעותיים. הוא מסביר:

One reason is the continued unwillingness of many (most?) school systems to reconsider even a small iota of what they do. Tragically, we continue to see traditional systems of education being shoehorned into virtual or blended delivery systems (tip: having kids complete electronic worksheets from home is not systemic ’transformation’). And we’ve seen a large number of administrators completely ignore the unrealistic demands that they’re placing on their own educators, particularly in hyflex environments where teachers are supposed to simultaneously serve students in their rooms and at home.

הסיבות האלו די מובנות, ואינן שונות מאלה שנאמרו לפני חודשים רבים. אבל מקלוד מביא סיבה נוספת שבעיני מאד משכנעת – למנהלים, למורים, ולהורים פשוט אין כבר כוח לשיבוש נוסף. הוא מסביר שמנהיגים חינוכיים שלאחר תקופת הקורונה יבקשו להוביל שינויים חדשניים יעמדו מול קהילות שעדיין נמצאות תחת הלם שיבושי הקורונה ונמצאות באפיסת כוחות מהנסיון להתמודד איתם. הוא מתאר לעצמו כיצד קהילת המורים וההורים יגיבו להצעה להמשיך לבצע שינויים נוספים:

I can just imagine the reactions now: “OMG, are you kidding? MORE disruption on top of what we’ve already experienced? No thanks!”

מקלוד מסיק שהטוב ביותר שאליו אפשר לצפות הוא שינויים זעירים. הוא כותב שאולי יהיו מספר בתי ספר שינסו לאמץ את התקשוב כדי לקדם דרכי הוראה מקוריות, ויהיו בוודאי מספר מורים שיקבלו על עצמם את האתגר של שינוי בדרכי ההוראה שלהם, אבל על פי רוב הרצון הרווח, והחזק ביותר, יהיה פשוט לחזור למה שהכרנו לפני המגפה, ולמה שבאופן נוסטלגי יזהו כתקופה שקטה, ויפה, יותר.

חשוב לזכור שעל אף העובדה שלצד הביקורת, העיתונות הרבה להציג את תקופת הקורונה כשעתו היפה של התקשוב החינוכי מפני שהיא אפשרה המשך של משהו דומה ללימודים (באמצעות מה שמכנים הוראה מרחוק) בזמן שבתי הספר הפיסיים היו סגורים. אבל על פי רוב התפקיד שהתקשוב מילא היה העתקת המוכר הפיסי למרחב המקוון, ואילו ה-"הישגים" של התקשוב היו בנושאים כמו פיקוח במבחנים. יותר מאשר "הישג" כזה מחולל שינוי בחינוך הוא מקבע אותו בדפוסים מסורתיים. אמנם לא מעט חברות שמוכרות טכנולוגיות לבתי הספר הרוויחו יפה בתקופת הקורונה, אבל רווחים של חברות טכנולוגיות אינם עדות לשיפור בהוראה או בלמידה.

למרבה הצער, נדמה לי שהתחזית של מקלוד מציאותית הרבה יותר מאשר התחזית של אלה שחושבים (ומקווים) שהיציאה מהקורונה תוביל לחינוך אחר. ובכל זאת, אשתדל כאן להמשיך לבחון אם, וכיצד, הדבר עוד אפשרי.

5 תגובות בנושא “לא לצפות לשינויים מפליגים”

  1. יש להבדיל לדעתי בין שני סוגי שינוי. שינוי בדרכי ההוראה – שבהחלט יכול לנטות יותר לכיוון החקר העצמי, החוויה האינטרנטית והאפשרויות שבה, כמו גם כלי לימוד שבהחלט הוכיחו את עצמם כיעילים – אפילו בתור וואו פקטור. שינוי שכזה ראוי שיקרה. סרטונים, קליפים, מאגרי מידע, הרצאות אינטרנטיות וחשיפה למקורות ידע שאינם המורה – צריכים להיכנס לתוך ההוראה הבית ספרית. דוגמה קטנה: המוזיאונים שפתחו סיורים וירטואלים ואפשרו לתלמידים – כל סוגי התלמידים – להיכנס לתוכם. מושגים כמו כיתה הפוכה, וחקר עמיתים צריכים להיות שגורים יותר בבתי הספר. גם מבני השיעורים – 45 דקות בכיתה, צריכים להשתנות ולהתגמש. גם היכולת לקשר בין תלמידים ומורים רחוקים צריכה להישמר. כל אלו דברים טובים שקרו לנו בזכות הקורונה.
    אבל וזה אבל גדול, המהות הבית ספרית של מפגש אנושי בין מורה לתלמיד, בין תלמיד לתלמיד. הלמידה הבין אישית הקורית שכאנשים נפגשים יחד, זה חייב להישמר. לצד הרצון העז להיות טכנולוגים ומתקדמים, אסור לאבד את רוח בית הספר, את השיחות בשיעורים , בדשאים, את המפגשים המקריים הבין אישיים, את ההפרדה בין הפרטי לציבורי, בין הבית לבית הספר. את המערכת החברתית בה ניתן להתנסות ולתרגל וליזום. את המגע האנושי שאבד. על זה אסור לוותר.
    רבים מדברים על הפן ההוראתי. אני מדברת על הפן החינוכי, החברתי הבין אישי שאבד. אין כמעט כלי טכנולוגי שיכול להחליף פן זה

  2. שמחתי לראות שחזרת לכתוב, קולך חשוב והבלוג מזמן חומר למחשבה.
    כמוך, אני חוששת שהתשישות של מורים ומרצים רבים, תוביל לרצון לשקט וחזרה למוכר.
    חיפוש תחושת שליטה עשוי לאפיין את התקופה שאחרי הקורונה המטלטלת, ואין כמו הוראה פרונטלית מסורתית להעניק תחושת שליטה.
    התקווה שלי היא שבנוסף למשוגעים לעניין שיחפשו כל דרך להמשיך להתפתח וליצור בהוראה מקוונת, התלמידים והסטודנטים ידרשו שינוי.
    אני מדמיינת לעצמי כיתות שלא מסתגלות בחזרה להוראה פרונטלית מסורתית, סטודנטים שלא מוותרים על הגמישות בניהול הלמידה, לומדים שמצאו דרך להשמיע קול ולהיות נוכחים ופעילים מרחוק ולא מוכנים לחזור לכיתה המסורתית. אני לא יודעת כמה כוח יתנו לקולות האלה שיבואו מלמטה, אך אם ידברו מספיק חזק, יש סיכוי שישפיעו. המורים והמרצים כבר התחילו לרכוש את הכלים ללמד אחרת, אם הדרישה להמשיך להשתמש בהם יהדהד מהשטח, אולי נראה שינוי.

  3. Dear Jay
    קבלת הבלוג לתיבת הדואל היתה הפתעה נעימה. כנראה שגם מנגנגון המשלוח האוטומטי חזר לפעול על אף תלאות הקורונה.
    אבל יותר מכך נזכרתי שבאמת באמת עבר הרבה זמן מאז יכולנו לשבת ביחד זה מול זה בשקט על כוס קפה (או אולי יותר טוב על כוסית בורבון) ולדבר בחופשיות על מה שבא לנו, להתרשם מחיוך או פרצוף חמוץ על אמירה זאת או אחרת.

    נדמה לי שהדבר החשוב ביותר אחרי הקורונה יהיה להתרגל לקרבה האנושית החמה שכמעט נעלמה עבורנו.
    כשזה יגיע נצטרך למהר לקבוע מפגש כזה!
    ועד אז, פורים שמח, חג גאולה נעים ושנה טובה,
    ראובן

  4. ג"יי היקר,
    בשמונת שלבי השינוי של ג'ון קוטר, הוא כותב כי השלב הראשון בהובלת שינוי הוא יצירת תחושת דחיפות. אני חושבת שהקורונה יצרה אצל מי מהמרצים או מורים תחושה כזו. מצד שני, ברגע שהשתלטו על נפלאות הזום מבחינה טכנולוגית, הרי שאין צורך לשנות יותר כלום. נכנסים לאזור הנוחות ועושים מה שעשינו קודם, רק בזום. לכן, אני מצדיקה במידת מה את מה שמקלוד טוען. עם זאת, הייתי רוצה להפריד בין מה שקורה באקדמיה לבין בתי הספר. בבתי הספר, לדעתי, מדובר על כישלון חרוץ של הלמידה המקוונת, משום שכפי שאתה טוען שהתעסקו עם הבחינות, גם התעסקו עם המצלמות, כלומר שעתקו את כל אפשרויות הכפייה לבדיקת נוכחות כאילו זה העניין. נאמר, כי אולי באמת זה העניין, שכן התלמידים פשוט ברחו מבית הספר בתוך הבית שלהם. כרגע, אני מקווה שהכל יחזור לקדמותו, אפילו לא אכפת לי אם מורה שמדבר כל השיעור ימשיך לעשות זאת :-) (טוב אולי הגזמתי) אבל העיקר שיחזרו לבית הספר, ולא בשביל לרכוש ידע… . אבל לגבי לימודים אקדמיים, התחושה שלי שבקהל הזה כן זזו דברים ונוצרה שאיפה לשפר ודרישה ללמוד.
    ברכות לימים טובים, ליאת

  5. כל הכבוד ג'יי,
    צריך הרבה נחישות ואנרגיה כדי לחזור ולדון בעניין הזה שבו המסר המרכזי הוא של חוסר אנרגיה.
    הקושי המרכזי שלי שהציפיות שלי מהרבה דברים שקורים מסביב לא קיימות וכך גם לגבי העניין הנידון.
    אני קורא מאמרים וסיכומים וכנסים על מה עושים המורים ועל מה לא עושים ושום דבר לא מצליח להזיז את התחושה שלי שהדברים עומדים במקום. ברור שיש אנשים שזזים ומשנים אבל בהסתכלות מערכתית לא הרבה.
    להערכתי עד שלא יהיה שינוי מנהלי/ארגוני/תפיסתי שהוא בראש וראשונה לקיחת השליטה ממשרד החינוך וביזורה לרשויות, נמשיך לחפש קצות חוט מעודדים שתמיד ישנם ושרובם יעלמו כשנבחן את הדברים עוד שנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *