עם תחילת השיווק של ה-iPad, הלהיט החדש של חברת אפל, העיתונות מלאה בכתבות על השינוי שהוא יחולל בהרגלי הקריאה שלנו. כותבים על כך שהמכשיר ישנה לא רק כיצד אנחנו קוראים, אלא את היחס שלנו למחשב באופן כללי. יו-טיוב כבר מלא בסרטי וידיאו שמראים תינוקות, וגם אשה בת 100, שבאופן אינטואיטיבי “מבינים” כיצד להשתמש במכשיר. ומפני שהמכשיר מחזיר לנו את חווית הקריאה, מצהירים שנוכל לחזור לקרוא ספרים.
כזכור, בעולם החינוכי הדעות על ה-iPad חלוקות. מול אלה שמשוכנעים שמדובר בקורא האולטימטיבי של ספרי לימוד דיגיטאליים, יש כאלה שטוענים שמדובר במכשיר שיוצר לומד פאסיבי, לומד שאיננו יוצר, אלא רק צורך, וזה משום שכמעט ואין בו דרכים לרשום הערות, או להוסיף התייחסות אישית, למה שקוראים.
הנושא הזה מעניין וחשוב, אבל מאמרון שהתפרסם השבוע מעלה נקודה נוספת, אולי חשובה בהרבה. מט היילר, דוקטורנט אנגלי, כותב על Teaching Digital Writing. הוא טוען שלרבים מהסטודנטים שלו בכלל לא ברור מה זה “טקסט דיגיטאלי”, והוא מהרהר שאולי לא כל כך רצוי למהר להגיע להגדרה מוסכמת וברורה:
I’d put it to you that many students are just not certain what a digital text is, or what digital writing is, not really, and yet I feel that the worst thing we can do, as tutors, is attempt an exacting definition.
היילר טוען שקשה מאד להגדיר באופן ברור מהו טקסט דיגיטאלי. הוא מביא מספר דוגמאות כדי להמחיש את הקושי – קושי שנובע גם מהכלי, או הפורמט, שעליו אנחנו קוראים, וגם מהצורה ה-“ראושנית” של הטקסט שאנחנו קוראים:
… are we talking about any written work which appears on a screen? And any screen? Will a television or a mobile phone do? Or must it be a computer? Is a Kindle or an iPad enough of a computer to qualify? And why? Do we really read differently on these things? And once we’ve settled on a carrier medium does a digital text include scans of a paper document? .pdfs? Photographs of existing texts?
הוא מזכיר מאמר של סבן בירקירטס על מכשיר ה-Kindle שהתפרסם לפני שנה, מאמר שבו בירקירטס הביע התנגדות ל-Kindle לא מפני ששמורה לו אהבה מיוחדת (או מיושנת) למרגש של הספר, או לריחו, אלא מפני שהספר בצורתו הגשמית מהווה אמירה תרבותית. בירקירטס כתב:
But these structures evolved over centuries in ways that map our collective endeavor to understand and express our world. The book is part of a system. And that system stands for the labor and taxonomy of human understanding, and to touch a book is to touch that system, however lightly.
ג’וש סטרנס, בתגובה לבירקירטס (גם לפני שנה), טוען שאמנם מדובר במערכת שלמה, אבל לא במערכת האפשרית היחידה, או אפילו בהכרח הרצויה:
… he (בירקירטס) is defending “the contextual order that books represent” while a new contextual order is developing all around him. For him this new order is insufficient – for me it is just different (if not better). The contextual order that books represent is essentially linear, while the emerging contextual order is weblike. Birkerts clings to an understanding of knowledge and context as rooted in chronology and history, whereas new conceptions of knowledge are understood as networks not lines.
היילר איננו מבקש להכריע בין הגישות השונות, בין “שיטות” שונות של קריאה, או של הצגת מידע. נדמה לי שהוא סבור שעדיין מוקדם מדי להסיק מסקנות. אבל הוא טוען שאי-הבהירות הזאת בנוגע להבדלים המהותיים בין הטקסט המודפס לבין הטקסט על המסך עשוי לחדד עבורנו את היתרונות והחסרונות של השניים:
We are, potentially, on a road to no longer needing books, which is why we need to be able to articulate just why we might want them. When we are talking about what they do best, when we are teaching how the words on their pages are different to their words on the screen then we need to fully appreciate aspects of the form that we have often previously taken for granted.
במבוא לספרו משנת 1994, The World on Paper, דייוויד אולסון מתאר חלק מ-“קסם הכתיבה”:
The magic of writing arises not so much from the fact that writing serves as a new mnemonic device, an aid to memory, as from the fact that writing may serve an important epistemological function. Writing not only helps us remember what was thought and said but also invites us to see what was thought and said in a new way. It is a cliché to say that there is more to writing than the abc’s and more to literacy than the ability to decode words and sentences. Capturing that “more” is the problem. I have suggested that it is the ability to step into, and on occasion step out again, from this new world, the world on paper.
אולסון מתאר את המתח שנוצר כאשר שתי דרכים שונות להכיר עם העולם מתמודדים על התודעה שלנו. הוא מראה כיצד הכתיבה סייעה לגיבוש התייחסות שונה לסובב אותנו מזאת שהיתה לנו לפני הכתיבה. הרהוריו של היילר מצביעים על כך שהטקסט הדיגיטאלי עשוי להוביל אותנו לסוג נוסף, וחדש, של התייחסות. ואם זה נכון (ואפילו אם לא), מדובר במשהו הרבה יותר מהותי מאשר הכלי שבאמצעותו אנחנו קוראים ספרי לימוד.