בשלב מסויים, לקראת סיום הישיבה, שמתי לב שהבת שלי, תלמידה בכיתה ח’, פונה אלי דרך הצ’ט של גוגל. זה קורה מידי פעם – בדרך כלל לקראת סיום שיעור שמתנהל בתוך מעבדת מחשבים. היא אומרת שהמורה שלה מסכימה לה לעשות זאת, ומבחינתי תמיד נעים לזכות ב-“שלום” קצר במהלך יום העבודה. אבל הפעם היא פנתה אלי עם בקשה – האם אני יכול לעזור לה למצוא מידע על נושא שהיא אמורה לחקור במסגרת משימה בכיתה.
כאב מסור שמעדיף שהבת שלו תעשה את העבודה של עצמה, שאלתי אותה אם היא כבר ערכה חיפוש פשוט דרך גוגל. היא השיבה שכן, אבל היא הרגישה שהמקורות שאליהם היא הגיעה לא היו מספיק טובים, ולכן היא פנתה אלי. שמחתי לנסות לעזור. ערכתי חיפוש, ולאור הכתובות שעלו אצלי הצעתי מספר אתרים שנראו לי ראויות לבדיקה. במשך כעשרים דקות שלחתי לה ארבע כתובות, והיא בדקה אותן והגיבה על כל אחת מהן.
אני כמובן משוחד, אבל לדעתי בפנייה שלה אלי הבת שלי הפגינה מיומנות תקשובית/מידענית חשובה. היא הבינה שהתקשורת האינטרנטית מאפשרת לה להגיע למידע המבוקש לא רק דרך עריכת חיפוש, אלא גם דרך יצירת קשר עם בני אדם (במקרה הזה, אני) שיכולים לעזור לה. באמצעות התקשורת האינטרנטית גבולות הכיתה נפרצים, אבל אין לפריצת הגבולות הזאת ערך אם לא יודעים לנצל אותה. הניצול המיטבי איננה מסתכמת בעריכת חיפוש באמצעות גוגל, אלא בזיהוי אפשרויות נוספות. בעיני הנכונות לפנות למישהו זמין (או פחות או יותר זמין) ולגייס את עזרתו בעת הצורך, כולל בשעת שיעור, מהווה מיומנות שרצוי מאד לפתח בתלמידים של היום.
יענקל,
הפוסט שלך מעניין מאד ומוכיח שטכנולוגיה אכן יוצרת אינטרקציה חיובית ומלמדת בין אנשים וגם בין אב לבת מעבר למקום ולזמן!