אינני בין המעריצים הגדולים של Wordle – כלי שלוקח טקסט נבחר ובונה ענן מילים שנובע מהשכיחות של המילים בטקסט. אין זה אומר שענני המילים שנוצרים באמצעות הכלי אינם מרשימים. יש בהם אסתטיות רבה, והם בהחלט מעוררים עניין. אפשר אפילו להגיד שיש משהו קוסם בכלי. אבל כאשר אני קורא על פעילויות לימודיות שהשתמשו ב-Wordle יש בי תחושה של נצחון הצורה על התוכן. הצורה האסתטית היא שתופסת אותנו, עד שאנחנו שוכחים לבחון אם אותו ענן באמת מאפשר לנו להבין משהו משמעותי לגבי הטקסט. אני נזכר בידידה שלפני שנים רבות נהגה להגיד שאם סופרים ומקטלגים את המילים ב-“עציץ פרחים” של ביאליק, מגיעים למסקנה שמדובר בשיר על טבע.
דרך קרל פיש הגעתי למאמרון בבלוג של קריסטן לה-קלייר, מורה בבית הספר של פיש, שמדווחת על השימוש של הכיתה שלה ב-Wordle, וראיתי שבידיים חינוכיות יש לכלי ערך של ממש. הכיתה של לה-קלייר קראה סיפור מסוף המאה ה-19 – The Yellow Wallpaper – סיפור שנחשב לאחד הסיפורים הפמיניסטיים הראשונים בארה”ב. לה-קלייר מסבירה שהסיפור די הביך את תלמידיה:
For the most part, they are confused and somewhat angry about it. It is, after all, a hazy story told by an unreliable narrator whose mind either deteriorates or finds lucidity (depending on how you read it) as disturbing designs start to emerge in the wallpaper of her room.
לה-קלייר ביקשה מהתלמידים להתמודד עם הסיפור בעצמם, מבלי לפנות למקורות חיצוניים שיפרשו אותו עבורם. היא לא רצתה להסביר את הסיפור, אלא לאפשר לתלמידים לפלס לעצמם דרך להבנת הסיפור. היא שואלת:
So how do we work through the story in a constructivist way without sacrificing efficient interpretation-seeking?
הכיתה רשמה שאלות רבות בנוגע לסיפור, ואז לה-קלייר ביקשה מכל אחד לבחור שאלה אחת ולנסות להעלות כמה שיותר התייחסויות לגביה. היא כותבת שהפעילות הזאת רק הגבירה עוד יותר את הבלבול. ואז היא הביאה להם את Wordle. הכיתה בנתה ענן של Wordle עבור כל אחד מעשרה העמודים של הסיפור. (הסיפור מחולק לאחד-עשר קטעים, ולא ברור לי למה חילקו את הטקסט לפי העמודים במקום להשתמש בקטעים האלה.) עיון בכל אחד מהעננים הראה שהשכיחות של מילים מסויימות ירדה ושל אחרות עלתה. לדוגמה:
The word “standing” was replaced with (the) word “creeping,” and “daylight” words were replaced with “night.” Words like “one” were replaced with “we,” and many of the words grew more positive. Also, verbs jumped into the present tense and increased in their sense of urgency.
לה-קלייר מוסיפה:
By the way–I didn’t notice any of these things. My students did.
היא מסכמת שהעננים לא “הסבירו” לתלמידים את הסיפור, אבל הם תרמו רבות להערכה של התלמידים כלפי הסיפור:
They left class, I think, realizing that their confusion was not a reflection of a story poorly told, but a story carefully designed to be nebulous.
ואת כל זה הם הבינו באמצעות כלי טכנולוגי חינמי, ומורה שידעה היכן ומתי להשתמש בו.
זה דווקא אחד הכלים שאני משתדלת לעקוב אחר השימוש בו (ולפיכך ממשיכה לעדכן את הפוסט המקורי אצלי).>הנה משהו שלא חשבתי שאעשה:>http://www.pisga.org.il/blog/irisshap/blog.asp?p=A1E66565>>איריס