לחשוב ביחד, ללמוד אחד מהשני, ליצור משהו ביחד ולא רק לצפות ב”סרט”.
עוד כאשר כתבתי כאן על ה-NECC היו לי כוונות לכתוב גם על ההצעות של קנדס שיבלי. אבל (כתבתי את זה כבר בעבר, נכון?) נושאים בוערים, או מעניינים, או בולטים, יותר תפסו את הזמן ו/או את הכוח שהיה לי לכתוב. ולכן, תודה לאילן שהתגובה שלו פעלה כזרז שדרבן אותי לשלוף את דבריה של שיבלי מהשיכחה.
שיבלי מחפשת דרכים לעשות את ההשתתפות בכנס לפעילה יותר, והרעיון שלה הוא לערוך משחקים. במאמרון שלה היא מציעה שני משחקים. על מנת להבהיר קצת את הכוונה שלה, אתאר כאן אחד מאלה – Name-a-Use Challenge. אני מניח שאם יהיה רצון (ומבחינתי האישית, יש) לא יהיה קשה מדי לחשוב על משחקים נוספים עבור כנסים כאן בארץ.
המשחק של שיבלי די פשוט (ואני מתמצת כאן – היא מוסיפה מספר פרטים די מעניינים). כאשר מגיעים לאולם המושב, מחלקים את המשתתפים לקבוצות. בנוסף ל-“משתתפים”, צריכים גם לקבוע מספר שופטים. עוד לפני תחילת המשחק המשתתפים מתבקשים למנות כלי Web 2.0 רבים, ובמיוחד האהובים עליהם. בנוסף, תוך בערך 30 שניות, צריכים להסביר מה כל כלי עושה. בהמשך, כל קבוצה “מקבלת” כלי, ולאחר דקה של התייעצות היא צריכה להציע דרכים שבהן אותו כלי יכול לסייע בעבודה חינוכית חיובית. השופטים מעניקים נקודות עבור מקוריות, התאמה לתפיסות פדגוגיות בריאות, ועוד. כמובן שבמהלך המשחק רושמים את הרעיונות ומפרסמים אותם למשתתפים בסיומו.
בסיום התגובה שלו, אילן כותב שלפעמים הוא חש שכנסים “לוקחים את הבעיות של כיתה גדולה ופשוט מגדילים את הכיתה ואת הבעיות”. לאור זה, ראוי להעיר שבסיום התיאור שלה למשחק הזה, שיבלי כותבת:
This session has everything: the wisdom of the crowd, practical ideas, collaboration in real time and after, and competition. A little humor won’t hurt, either. And I’d love to be the emcee. It’s no different than working with 100 middle school gifted kids.