מוצף, וכמעט טובע

אין לי הסבר לכך שבמשך השבוע האחרון רוב הבלוגים שאליהם אני מנוי, ואותם אני קורא דרך קורא ה-RSS שלי, היו שקטים מאד. הודעה אחת כאן, שתיים שם, והשבוע כמעט עבר. תמיד היה מה לקרוא, אבל לא יותר מדי. לא בכיתי על כך. הרי אני תמיד מתנחם בכך שיש לי מספיק מה לעשות גם בלי לעקוב אחרי רשימה הולכת וגדלה של בלוגים. אולי בחלק מימי השבוע (וליתר דיוק, מהלילות) חשתי געגוע כלפי הקריאה האובססיבית הזאת (יש מי שיטען שאפילו בשבוע יחסית שקט, עדיין מדובר בקריאה אובססיבית), ואולי חשבתי לא פעם שחבל שדווקא בימים שיש לי קצת זמן לקרוא, היה כל כך מעט חדש בבלוגים. אבל היתה זאת תחושה רגעית.

מאד רגעית. הרי היום הצצתי שוב לתוך קורא ה-RSS שלי, ומצאתי 63 כתבות חדשות באותם בלוגים שהיו שקטים כל כך במהלך השבוע (והמספר הזה איננו כולל עוד כ-20 כתבות בבלוגים אישיים שבהם אני אוהב להציץ, ואולי 150 סקירות קצרצרות בנות שתיים או שלוש שורות ברשימות שאם יש זמן אני משתדל לבדוק.) כל הכתבות שהתווספו היו מבלוגים באנגלית. אולי, חשבתי לעצמי, היה השבוע חג בעולם דובר האנגלית ולא ידעתי עליו. לא ברור לי למה קבוצה שלמה של בלוגרים חיכתה דווקא עד עכשיו, כאשר שוב יש לי מספר דברים יחסית דחופים לעשות (טוב, כמובן שתמיד יש לי דברים יחסית דחופים לעשות) כדי להציף אותי במאמרונים מעניינים שכדאי לקרוא.

האם באמת הכל מעניין? כמובן שלא. אבל רשימת הבלוגים שאני קורא נמצאת בתהליך מתמיד של סינון. אלה שאינם מעניינים אותי כבר לא נמצאים ברשימה, ולכן הסיכוי שהדברים החדשים שמחכים לי כדאיים לקריאה די גדול. ולא מדובר רק בקריאה. בנוסף, יש לי כבר רשימה של כחמישה מאמרונים שסימנתי. על אלה אני עדיין רוצה לכתוב משהו (ואני כמובן לא יודע להסתפק בכתיבת רק שניים או שלושה משפטים). והנה, במקום לכתוב על המאמרים האלה (או להתחיל לקרוא את החדשים) אני כותב על כיצד אני מוצף וכמעט טובע, ולא יודע כיצד אספיק לקרוא ולהתייחס. לעמת האמת, מדובר במצב די מדאיג.

לא פעם אני מהרהר שהציפייה שלי שתלמידים ילמדו להתמודד עם היצע כל כך גדול של מידע – שהם יידעו לסנן אותו, להתייחס ברצינות אל מה שמשמעותי עבורם, להוסיף לאלה ערך נוסף אישי, ולהעביר את הכל הלאה לעמיתיהם – היא ציפייה שאיננה ישימה. הנה, אני בקושי מצליח, ואני רוצה שהם יעשו את זה? הבעיה היא שאני ממש משוכנע שהם באמת זקוקים למיומנויות האלו כדי לחיות בעולם שלקראתו אנחנו צועדים. אז זה נראה פחות או יותר בלתי-אפשרי, אבל אפשר, לפחות, לקוות.

תגובה אחת בנושא “מוצף, וכמעט טובע”

  1. הי ג'יי,כפי ש(גם) סבר פלוצקר כתב בידיעות אחרונות השבת, הבעיה העיקרית של כותבי הבלוגים היא זמן. לכן – בכל דקה נפתח בלוג חדש, אבל בכל דקה גם נסגר בלוג קיים.זו גם הבעיה שלך, וגם (אבוי) שלי.ההבדל בינינו לבין התלמידים הוא במשאב הזה שקרוי זמן. מכיוון שאתה מדבר על פעילות מתוקשבת – מה שבאמת צריך לדאוג זה שלתלמידים יהיה זמן.אם נותנים להם זמן (כמו בכל פעילות אחרת, ואני רוטן את זה כאב לילדה שמקבלת הרבה יותר מדי שיעורי בית, מה שגורם למריבות קשות (עם אמא שלה. אני מוותר מהר מדי)) אין סיבה שלא יוכלו לבצע את המטלות שלהם.בקיצור: מורים יקרים – אל תשאירו את הפעילות המתוקשבת לבית בלבד. או לחילופין, במקום שיעורי בית…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *