עוד בפתיחה של דוח הסקר (הסקר המלא הוא בן 80 עמודים, והתקציר שבתחילתו הוא בן שבעה עמודים) כותביו מציינים שבני נוער נדרשים לכתוב כל הזמן – מצד אחד, כתיבת “עבודות” היא חלק בלתי-נפרד מההוויה של בית הספר, ומצד שני הכתיבה נפוצה מאד באתרים חדשים כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וכמובן גם במסגרת של SMSים. על פי רוב, כמובן, שני סוגי הכתיבה האלה שונים מאד זו מזו. השאלה שרבים שואלים היא האם יש קשר בין השניים, או השפעה של אחד על השני. כותבי הדוח מעירים ש:
This raises a major question: What, if anything, connects the formal writing teens do and the informal e-communication they exchange on digital screens? A considerable number of educators and children’s advocates worry that James Billington, the Librarian of Congress, was right when he recently suggested that young Americans’ electronic communication might be damaging “the basic unit of human thought – the sentence.” They are concerned that the quality of writing by young Americans is being degraded by their electronic communication, with its carefree spelling, lax punctuation and grammar, and its acronym shortcuts. Others wonder if this return to text-driven communication is instead inspiring new appreciation for writing among teens.
At the core, the digital age presents a paradox. Most teenagers spend a considerable amount of their life composing texts, but they do not think that a lot of the material they create electronically is real writing. The act of exchanging emails, instant messages, texts, and social network posts is communication that carries the same weight to teens as phone calls and between-class hallway greetings.
אחת הנושאים שעולים בדוח הוא חדירתם של קיצורי SMS לתוך הכתיבה שתלמידים מגישים בבית הספר. מאמר על הסקר שהתפרסם בניו יורק טיימס מצטט את ריצ’רד סטירלינג, פרופסור באוניברסיטה של קליפורניה בברקלי, והמנהל לשעבר של ה-National Writing Project בנוגע לקיצורים האלה:
“I think this is not a worrying issue at all,” …When e-mail shorthand – or for that matter, slang – appears in academic assignments, Professor Sterling said, it is an opportunity for teachers to explain that while such usages are acceptable in some contexts, they do not belong in schoolwork. And as the English language evolves, he said, some e-mail conventions, like starting sentences without a capital letter, may well become accepted practice.
“I think in the future, capitalization will disappear,” said Professor Sterling… In fact, he said, when his teenage son asked what the presence of the capital letter added to what the period at the end of the sentence signified, he had no answer.
נתונים רבים בדוח מעניינים מאד, וראויים להתייחסות מעמיקה יותר מאשר הסקירה החפוזה הזאת. נתון אחד שקפץ מולי, למשל, היה שסוגי הכתיבה שבהם בני נוער עוסקים מחוץ לבית הספר מצומצמים לעומת סוגי הכתיבה שבהם אותם בני נוער עוסקים בתוך בית הספר. אמנם אחוז גבוה מאד של בני נוער מציינים שבמשך השנה האחרונה הם כתבו משהו עבור עצמם, או רק לשם ההנאה (93%), אבל אחוזים קטנים יותר בהרבה כותבים דברים שהם עצמם מכנים “כתיבה יצירתית”. לאור זה, ולמרות הסכנה שמטלות של כתיבה במסגרת בית הספר עשויים ליצור אנטי אצל תלמידים, נראה שיש לבית הספר תפקיד בהרחבת אפשרויות הכתיבה אצל תלמידים. בית ספר עדיין יכול לחשוף בפניהם מגוון רחב של “כתיבות” אפשריות. הרחבת האופקים תמיד היתה אחת המטרות של החינוך, ואפילו בעידן האינטרנט, כאשר לכאורה הכל פרוש לפני כולם, הוא עדיין יכול למלא את התפקיד הזה.
עד לעידן האינטרנט תמיד עלו תלונות של אנשים מלומדים (וגם פחות מלומדים) על בני הנוער שאינם קוראים או לפחות קוראים הרבה פחות עקב חדירתן של טכנולוגיות כמו טלויזיה ווידיאו. באשר לאלו האחרונות, תמיד עלול התלונות על פאסיביות של ישיבה מול המסך. והנה, הגיע עידן חדש, שבו בני הנוער התחילו לא רק לקרוא הרבה יותר מאשר בעבר אלא אף לכתוב הרבה יותר, ואפילו ללא צורך לשכנע אותם לעשות כן. נכון שמדובר ללא ספק על אופי שונה באופן מהותי ממה שהיינו רגילים בו, של קריאה וכתיבה. רבות דובר בזכות תרומתן של הקריאה ובודאי של הכתיבה להתפתחות קונגיטיבית. לכן, עם כל החששות מהנזק כביכול שעלולה ליצור תרבות הקריאה והכתיבה החדשה, אני סבור שהערך גדול בהרבה מה”נזק” האפשרי. בני הנוער קוראים וכותבים יותר מאשר חלמנו אי פעם שיעשו. מה לנו כי נלין? לא נותר לנו אלא לנסות לנתב אותם לניצול מקסימאלי של פעילות הקריאה והכתיבה שכבר נעשית ממילא על ידיהם.