האם יש מישהו שמתנגד ללמידה מותאמת אישית (מה שמכנים באנגלית “personalized learning”)? המונח זוכה למגוון פרשנויות, ולא כל מי שמשתמש בו מתכוון לאותו הדבר. יש מי שרואה בו גישה חינוכית שמאפשרת ללומד לכוון את הלמידה של עצמו בהתאם לרצונות ולהתעניינויות שלו, ואילו אחרים רואים בו בסך הכל דרך לגוון את ההוראה על מנת להבטיח שבסופו של דבר כל תלמיד יצליח להגיע לידע הנדרש ולאותם הישגים. חדירת התקשוב לתוך מגרש החינוך, והפרטניזציה (המילה “הפרטה” איננה נראית לי המילה המתאימה) שהתקשוב מאפשר, הביאו לכך שהגישה השנייה – דרכים “אישיות” לאותם הישגים – היא הרווחת היום.
לפני מספר ימים אתר Re/Code, שעוסק בנושאים טכנולוגיים ורק מידי פעם נוגע בעניינים הקשורים לחינוך, פרסם כתבה שנפתחה עם התייחסות ללמידה המותאמת אישית שקלעה באופן די מדוייק לגישה הרווחת:
Few educators debate the merits of personalized learning. The proliferation of low-cost laptops and tablets married with services provided by Google, Apple and Microsoft have given teachers the tools to track the individual progress of students and customize lesson plans.
הנה, בשני משפטים הפותחים של הכתבה אנחנו זוכים לתמצית די ממצה של הנושא. מצד אחד כולם בעד הרעיון של למידה מותאמת אישית (גם אם היא איננה מוגדרת באופן ברור, או אולי דווקא בגלל זה) כאשר בבסיס התפיסה נמצאת היכולת של התקשוב לעקוב אחר ההתקדמות של כל תלמיד ובעקבות זה להתאים לו תכנית אישית להתקדמות בלימודים.
אבל פחות מאשר הכתבה עוסקת בלמידה היא מבקשת להזהיר את מי שאולי שוקל לחדור לשוק החינוכי שעל אף העובדה שכולם לכאורה בעד הלמידה המותאמת אישית, בעיות של פרטיות (ואולי ליתר דיוק, הרגישות של הורים כלפי הנושא) גורמות לכך שההצלחה איננה מובטחת. עיקר הכתבה עוסק בתביעה כלפי גוגל שנדון כעת בבית משפט. חברת גוגל אמנם מצהירה שהיא איננה משתמשת במידע האישי הרב אודות התלמידים שנאסף כאשר אלה משתמשים בכלים שלה, אבל לדעת רבים ההצהרה הזאת נשענת על הגדרה מעורפלת מדי של המילה “שימוש”.
נושא הפרטיות הוא ללא ספק נושא חשוב, אבל לא בגללו הלמידה המותאמת אישית חדרה לאחרונה לתודעת הציבור. זה קרה בעקבות ההכרזה של מארק צוקרברג, לרגל הולדת בתו, שבכוונתו לתרום את רוב רובו של ההון העצום שלו לפרויקטים פילנתרופיים, כאשר הלמידה המתואמת אישית תופסת מקום חשוב בכלל התרומות האלו. בתחילת החודש Time Magazine ניסה להסביר לקוראיו מהי למידה מותאמת אישית. הכתבה מבקשת תחילה להבחין בין כלים טכנולוגיים מלפני דור (או יותר) ואלה שעומדים לשימוש החינוך היום:
Instead of colorful characters tromping through mazes or fighting villains by solving math problems—’90s kids will remember games like “Math Blaster”—students interact with personalized learning software in much the same way they might interact with an old-school paper workbook. Only instead of ripping out pages and turning them in, they check boxes and type answers into software that corrects and tracks their progress, allowing teachers to quickly see that, say, little Johnny understood the concept of long division, but consistently got questions about remainders wrong.
קשה מאד להתרגש מתיאור כזה שרומזת (ואולי הרבה יותר מרק רומזת) שהכלים הדיגיטאליים של היום אינם אלא גירסה טכנולוגית נוצצת של חוברות עבודה מודפסות. גלגול החוברות למהדורה דיגיטאלית הביא, ללא ספק, לשיפור בקצב המשוב, וגם ביכולת של המערכת לזהות קשיים או אי-הבנות. אבל לא להרבה יותר מזה. התפיסה החינוכית שבבסיס הגישה הזאת מציב את הפרט מול חומר הלימוד כאשר הוא נדרש להספיק “ללמוד” אותו, על פי רוב לבדו, לא באינטראקציה עם לומדים אחרים שיחד מבנים את עולמם. אפשר לקוות שברצונו של צוקרברג לקדם תפיסות חינוכיות חדשניות, או מאתגרות, יותר, מהתפיסה המצומצמת הזאת. אבל זה איננו הרושם שמתקבל מהתיאור שמופיע
במכתב הפומבי לבתו שבו הוא מכריז על הכוונה לתרום. שם הוא כותב שבעקבות הלמידה המותאמת אישית:
Not only do students perform better on tests, but they gain the skills and confidence to learn anything they want. And this journey is just beginning. The technology and teaching will rapidly improve every year you’re in school.
אכן, מתקבל הרושם שצוקרברג באמת חושב שהתוצאות במבחנים נמצאים במרכז ה-“למידה”, ושפיתוח כלים לשיפור התוצאות האלו מצדיק השקעה של מיליארדים.
כתבה בניו יורק טיימס שהתפרסמה קצת אחרי המכתב של צוקרבורג ואשתו לבת שלהם מחזקת את הרושם הזה. הכתבה מציינת שצוקרברג השקיע ב-AltSchool, פרויקט “חינוכי” של יזמי הי-טק שמבקש to rethink education על ידי פתיחת בתי ספר קטנטנים עם שכר לימוד שנתי של כ-$25,000. בבתי הספר האלה רק שליש מאנשי הצוות הם אנשי חינוך כאשר שני השלישים האחרים הם אנשי תוכנה, עיצוב וניהול. הרכב כזה איננו בהכרח פסול, אבל מעניין שבאחד המפעלים ה-“חינוכיים” שזוכה להשקעה מצוקרברג אחוז אנשי החינוך קטן כל כך.
כפי שציטטתי כאן לפני מספר חודשים, מעבר לכל המילים היפות על בניית סביבת למידה בבתי הספר שלו,
מייסד AltSchool גם הכריז:
Personalized education does not mean kids just doing what they want. In fact, quite the opposite
וזה בעצם מביא אותנו חזרה לגישות השונות כלפי הלמידה המותאמת אישית. אם עלינו לקבוע עם איזו אסכולה של “למידה מותאמת אישית” צוקרברג מזדהה, נדמה לי שהתשובה די ברורה – עם האסכולה שמאמץ פתרונות טכנולוגיים על מנת להבטיח שכולם ילמדו את אותו הדבר, רק בקצב “אישי”. אין ספק שיש לקבל בברכה את הנכונות של צוקרברג להקדיש את ההון הרב שלו לחינוך (וגם לבריאות), אבל הראייה החינוכית שלו מושפעת מאד מהעולם הטכנולוגי שממנו הוא צמח, ואני חושש שהפתרונות החינוכיים שהוא מבקש לקדם אינם אלה שהחינוך באמת צריך. קשה מאד להתנגד לסיסמה יפה כמו “למידה מותאמת אישית” אבל אפשר לקוות שאי-שם בעתיד המונח הזה ישתחרר מהגדרתו הטכנולוגית המגבילה ובמקום זה יכיל התייחסות רחבה יותר ובאמת יהיה ראוי להשקעה כספית גדולה.