לפני חצי שנה כתבתי כאן על מחאה של תלמידים בבית ספר בברוקלין שמאסו מהשימוש ב-Summit Learning Platform בבית הספר שלהם. התלמידים טענו שבמקום ללמוד בכיתה (או לפחות לשבת בכיתה) עם המורה שלהם הם ישבו שעות ארוכות מול מחשב וקיבלו “שיעורים” שעל פי רוב הסתכמו בהעברה יבשה של מידע ובחינות תכופות שבדקו אם המידע אכן נקלט. וכמיטב ה-“למידה מותאמת אישית”, כאשר המידע לא נקלט כמו שצריך הוא הועבר אליהם שוב ושוב, בקצב שיתאים ליכולת הקליטה של התלמיד, עד שהבחינות אכן אישרו שהתלמיד “למד”. המאמרון ההוא קישר לכתבה ב-New York Post בה אחד התלמידים תיאר את השיטה, ואת אחת הדרכים שהוא ועמיתיו סיגלו לעצמם כדי להתמודד איתה:
Kids can re-take tests until they pass — and look up the answers, he added: “Students can easily cheat on quizzes since they can just copy and paste the question into Google.”
נדמה לי שאין צורך לחזור ולתאר שוב את השיטה. עשיתי לזאת במאמרון הקודם. מספיק אולי לציין שמה שאנשי ה-Summit Learning Platform מפרסמים על השיטה שלהם רחוק מאד ממה שהתלמידים חווים כאשר הם פוגשים אותה בשיעורים עצמם. אבל אם כך, למה לכתוב שוב על Summit? השבוע כתבה על התכנית התפרסמה בניו יורק טיימס, ובכתבה הזאת גילינו שלא רק בניו יורק התלמידים מוחאים נגד השיטה. הכתבה מדווחת על מחאה במדינת קנזס, והפעם המחאה איננה אצל התלמידים בלבד, אלא גם אצל הוריהם. לפי הטיימס המחאות התחילו בחודש ינואר:
In the nearby town of Wellington, high schoolers staged a sit-in. Their parents organized in living rooms, at churches and in the back of machine repair shops. They showed up en masse to school board meetings. In neighborhoods with no political yard signs, homemade signs with dark red slash marks suddenly popped up.
אבל גם זה איננו במיוחד חדש. במאמרון הקודם קישרתי לכתבה ב-Washington Post מ-2017 שדיווחה על תלונות של הורים במספר מדינות כלפי השיטה – בעיקר סביב בעיות של פרטיות המידע שנאסף על התלמידים, אבל גם בנוגע לדרך ההוראה/למידה. לכן, שוב נשאלת השאלה – מה הטעם להתייחס שוב ל-Summit? התשובה שלי לשאלה קשורה לדרך שבה מובילי התכנית בוחרים להשיב לביקורת.
לא מדובר בתשובות הצפויות כמו זאת של מנהל בית ספר תיכון בקנזס שעובד עם Summit הטוען שדווקא הרוב הגדול של ההורים מרוצים. טענה כזאת (שלפי הכתבה עצמה נראית מוטעית) די צפויה. הטענה של מפקח המחוז מעניינת יותר:
“Change rarely comes without some bumps in the road,” said Gordon Mohn, McPherson’s superintendent of schools. He added, “Students are becoming self-directed learners and are demonstrating greater ownership of their learning activities.”
יש כאן חיבור בין שתי טענות. מצד אחד תמיד קשה לקבל שינויים, ומצד שני מפני שהשיטה מפתחת עצמאות אצל התלמידים להורים, שהם רגילים להוראה מסורתית, קשה לזהות את השינוי החיובי ולהסתגל אליו. ציטטה מדיאן טבנר (Diane Tavener), אחד ממייסדי Summit, מחדדת את הנקודה הזאת עוד יותר. טבנר מציינת שהתכנית מאפשרת לתלמידים “למשחרר את הכוח אשר בתוכם” ואז מוסיפה:
“There’s people who don’t want change. They like the schools the way they are,” she said. “The same people who don’t like Summit have been the sort of vocal opposition to change throughout the process.”
במילים אחרות, אם אתה מתנגד ל-Summit אתה מתנגד לשינוי, ומתקשה לראות ששינוי נחוץ ורצוי. צריך להיות ברור שבימינו ההתנגדות לשינוי נחשבת אחד הפשעים החמורים ביותר. אחד ההורים שמתנגדים ל-Summit מבטא היטב את האמביוולנטיות שהוא חש, אמביוולנטיות שהקשתה עליו להתנגד לתכנית:
“You want your kids to be innovators. You want them to be on the cutting edge of what’s next.”
ואין ספק שתכנית כמו Summit, המופצת לרוב בשכונות עוני ובערים עניות, מנגנת על הנקודה הזאת. הבעיה היא, כמובן, שהמציאות איננה תואמת את ההבטחה. אחד ההורים סיכם:
“It sounded great, what they sold us,” Mr. Smalley said. “It was the worst lemon car that we’ve ever bought.”
אבל כזכור, מי שמתנגד לתכניות כמו Summit מזוהה כמתנגד לקדמה. בימינו קשה לחשוב על תיאור גנאי חריף יותר מאשר להיקרא “לודיטים” – אותם פועלי ענף הטקסטיל באנגליה בתקופת המהפכה התעשייתית אשר תוך חשש לפרנסתם השחיתו מכונות אריגה אוטומטיות. כמעט בושה להיות מזוהה איתם. לפני מספר שנים, בכנס שעסק בהשפעת טכנולוגיות חדישות על החינוך הבעתי את החשש שה-Uberization של ההשכלה הגבוהה תפגע בסגל הזוטר באוניברסיטאות ובמכללות. העירו לי שגם נהגי כרכרות הסוסים התנגדו למכוניות והטיחו בי שאני סתם מתנגד לקדמה. בעבר הטענה הזאת הצליחה להשתיק ביקורת, אבל נדמה שהיא כבר איננה עובדת. אבל לקברניטי עמק הסיליקון קשה להבין שהורים בערים קטנות בקנזס אינם מרוצים מהמתנה שהם מבקשים להעניק לילדיהם (כאשר באותו הזמן, כמובן, הם עצמם אינם מוכנים שילדיהם ילמדו לפי התכנית הזאת). עבורם ההסבר האפשרי היחיד הוא ההתנגדות לקדמה.
על הכתבה הזאת בניו יורק טיימס יובל דרור צייץ:
המחשבה שעמק הסיליקון יכול לפתור את מצוקות העולם ולמצוא פתרון טכנולוגי לכל בעיה, זולגת בהדרגה אך במהירות גם למערכת החינוך.
בארה”ב זה נגמר בילדים זומבים ובמרד של הורים.
הבעיה: אינסוף יוזמות, רעיונות ומהלכים פדגוגיים בישראל שמתים לחקות את אמריקה הגדולה.
אני אמנם מזדהה עם רוח הציוץ, אבל קצת מוזר שדרור מוצא שהגישה זולגת עכשיו לתוך מערכת החינוך. הרי היא זורמת כבר שנים רבות ומזמן היא הצליחה לתקוע יתד בחינוך. למזלנו, כבר זמן רב אנשי חינוך לא מעטים שדוגלים בשימוש בטכנולוגיות בחינוך, ורחוקים מאד מלהיות מתנגדים לקדמה, מתריעים על כך (בצדק חמי רמיאל מגיב שהוא כתב דוקטורט על הנושא הזה). דווקא עם כל הביקורת שלי כלפי מערכת החינוך בישראל אני נוטה לחשוב שבישראל המרדף העיוור אחר כל יוזמה חינוכית של עמק הסיליקון איטי וחלש יותר מאשר בארה”ב.
ומה שבטוח, מעודד ללמוד שוב שיש תלמידים והורים (וגם מורים) שאינם מסתנוורים מהמתנות הנוצצות שעמק הסיליקון מבקש להעניק להם.
מענין מאוד. גם אני חושב שאין פה רדיפה אחרי כל שיהוק בעמק הסיליקון. קשה לי מאוד להבין מה נכון. אם יש דבר כזה. אני נוטה לצד שאתה מציג אבל מאוד קשה להבין את הדיון מבלי להכיר מה יש במערכת. בודאי על פי התיאור של חזרות וחזרות והעברת מידע וכל זה במשך הרבה שעות זה נשמע רע מאוד.